להדפסת המאמר לחצו כאן

היסטוריה ואידאולוגיה:

מרד בר כוכבא כמודל לגאולה במשנת הרב קוק ותלמידיו

על רקע ההתייחסויות אל המרד בקרב האידאולוגיות המרכזיות בשנים 1820–1950

דני וינברגר

מבוא

מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז חסרי הגיון. ובכל זאת, זה הצליח. אילו היינו נכשלים במלחמתנו כעבור שלוש שנים, כבימי בר-כוכבא, היה ללא ספק קם מישהו ואומר ש"היהודים לקו בחוסר חשיבה ריאליסטית". ניסיון ההווה מורה, איפוא, שאין לבסס את הכול על חשיבה שכזאת ולהסיק מכך מסקנות.[1]

אלו דבריו של יגאל ידין, הרמטכ"ל הראשון של מדינת ישראל וחוקר ארכאולוגיה והיסטוריה יהודית. הם נאמרו בתגובה לטענת יהושפט הרכבי שראה במרד בר כוכבא מעשה נמהר וכישלון חרוץ.[2] לפי דברי ידין, אפילו ההחלטה הדרמטית על הקמת מדינת ישראל קיבלה תוקף וחיזוק מתוך ההשראה של מרד בר כוכבא. דברים אלו מלמדים עד כמה פרשייה היסטורית יכולה להיות משמעותית ביותר להווה של מדינת ישראל כיום.[3]

     "כל היסטוריון בבואו לרשום את דברי-הימים שומה עליו לבחור לו עמדה ונקודת-השקפה קבועה".[4] כך כתב אשר רייכיל על גישתו ההיסטורית של בעל "דורות הראשונים". מטבען, התרחשויות היסטוריות הופכות במהרה לגורם רב השפעה על עיצוב התפיסות העכשוויות, ולכלי שרת בידי ההוגים ומעצבי דעת הקהל המשתמשים בהיסטוריה כדי להצדיק את דרכם בהווה.[5] אומנם, רוב חוקרי ההיסטוריה ולומדיה מנסים ללמוד בהגינות, להבין ולדייק כיצד התחולל אותו מאורע היסטורי, ואמונה זו שאפשר להבין את ההיסטוריה ה"אובייקטיבית" הייתה נקודת המוצא של המחקר בתקופת ההשכלה. אולם כיום אמונה זו נחשבת לתמימה, ואפילו לנאיבית. כשאנו פונים אל העבר, אנו מבינים שעל פי רוב ההשקפה של ההוגה או החוקר נטלה חלק בהתבוננות על המאורעות ופרשנותם,[6] וכאשר חוקר יוצא מתוך נקודת השקפה זו הוא גוזר את דינו של המאורע ההיסטורי וגיבוריו לזכות או לחובה, ואף יוצא מחוזק בדרכו ובהשקפתו. עיקרון זה ברצוני להראות במאמר שלפנינו.

     כאשר אנו מתבוננים בפרשיית מרד בר כוכבא, נראה שמאז חתימת התנ"ך לא אירעה התרחשות בהיסטוריה של עמנו שהייתה כה משמעותית ובעלת מטען כה רלוונטי לחיי עם ישראל ולדמותו הלאומית. אף על פי שמרד בר כוכבא נידון בקרב גדולי ישראל בכל הדורות, סוגיה זו חזרה וניעורה ביתר שאת מן המאה התשע עשרה והלאה, עם התעוררות התנועות החדשות: ההשכלה, הלאומיות, הופעת הציונות ועיצוב האתוס שלה,[7] הקמת מדינת ישראל, המלחמות המחזירות אותנו שוב ושוב אל המרד, וכמובן, כיסופי הגאולה המלווים את התהליכים הללו. שהרי פרשת מרד בר כוכבא טעונה באותם מוטיבים וקונפליקטים ממש: התעוררות לאומית, מרד באימפריה השולטת, כינון צבא יהודי וגיבוש תפיסת אמונה וביטחון הולמות,[8] תקומה של שלטון יהודי, ולבסוף הקמת מדינה, שאומנם נפלה לאחר כשלוש שנים, אבל קיומה הזמני ממשיך להדהד בדברי הימים של ההיסטוריה עד ימינו.

     אין חולק על הרלוונטיות של המרד לדורות האחרונים, אך היחס אל מרד בר כוכבא היה טעון מאוד כבר בקרב התנאים באותו דור ולאחריו,[9] ומעניין שאף הוגי ימי הביניים, שלכאורה היו רחוקים מכל התעוררות מדינית, עסקו בו רבות ובנו על פיו את מודל הגאולה שחזו בשל זיהוי בר כוכבא ותקופת הצלחת המרד כמלכות המשיח. אזכיר רק את הרמב"ם והאברבנאל. הנה דברי הרמב"ם:

אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם, אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהַטִּפְּשִׁים אוֹמְרִים. אֵין [...] הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָה חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה, וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל כּוֹזֵבָא הַמֶּלֶךְ, וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶהוּא הַמֶלֶךְ הַמָּשִיחַ, וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁנֶּהֱרַג בָּעֲווֹנוֹת; כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג – נוֹדַע שֶאֵינוֹ מָשִיחַ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת [...] וְאִם לֹא הִצְלִיחַ עַד כֹּה, אוֹ נֶהֱרַג – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ זֶה שֶׁהִבְטִיחָה עָלָיו תּוֹרָה, וַהֲרֵי הוּא כְּכָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד הַשְלֵמִים הַכְשֵרִים שֶמֵתוּ. וְלֹא הֶעֱמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא לְנַסּוֹת בּוֹ רַבִּים...[10]

האברבנאל בספרו ישועות משיחו עוסק ארוכות בשאלה כיצד ייתכן שרבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא מלך משיח בן דוד, והרי עוד לא הגיע הזמן המיועד, ותשובתו האחרונה היא שרבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא משיח בן יוסף רק לענייני המלחמה:

כשראה רבי עקיבא הניסים והגבורות אשר עשה בן כוזיבא בכל ארצות הרומיים חשב בלבו שהוא היה שליח ההשגחה משיח אלהי יעקב לענין המלחמות ונקמת האויבים בלבד [...] ולכן היה ר"ע "נושא כליו" ר"ל כלי מלחמתו, לפי שלא שיער עניינו בדבר המשפט ולימוד התורה כמו שעתיד להיות משיח בן דוד אבל לענין המלחמות והנקמות בלבד עשאו משיח אלקים.

אמנם שאר חכמי ישראל לא קבלו ממנו שיהיה זה משיח בן יוסף, ולא שתהיינה מלחמותיו ונקמותיו הם היעודים להיות לזמן הגאולה. ולכן היו אומרים לו כמו שזכרתי "עקיבא עקיבא עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא", ר"ל אתה תמות ותקבר ויצמחו העשבים עליך שנים רבות קודם שיבא משיח בן דוד. וידוע הוא שמשיח בן יוסף יבא סמוך למשיח בן דוד ופנה דרך לפניו ואיך תחשוב שבן כוזיבא הוא משיח בן יוסף. ומי יודע אם לא בעון זה נתפש ר"ע במותו שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות. אבל מ"מ אין במעשיו דבר סותר אל גבולי ביאת משיחנו אשר זכרתי.[11]

השפעה רבה במיוחד הייתה לדברי הרמב"ם, אשר בחר במרד בר כוכבא כמודל הלכתי מובהק להתייחסות נכונה לימות המשיח, ואף חידש שרבי עקיבא תמך תמיכה בלתי מסויגת בבר כוכבא עד שהפך להיות מנושאי כליו. ייתכן שלולא דבריו הייתה פרשיית מרד בר כוכבא מתעמעמת ונשכחת בין דפי ההיסטוריה ומקורות חז"ל. ואכן, ההתייחסות החיובית המובהקת של הרמב"ם לבר כוכבא, שבסופו של דבר נכשל ונהרג, הותירה פליאה רבה בקרב מפרשי הרמב"ם.[12]

     במאמר זה אעסוק בהתייחסותם של הרב קוק (להלן: הראי"ה) ותלמידיו למרד בר כוכבא על צדדיו השונים, והאם ראו בו מודל ודוגמה חיובית לגאולה שהראי"ה טען שאנו עומדים בתחילתה.[13] זאת אעשה תוך סקירת התייחסויות נוספות, הקרובות לזמנו של הראי"ה, של הוגים, רבנים, משכילים וחוקרים כלפי המרד. טענתי היא שהיחס של ההוגה או החוקר למרד בר כוכבא קשור יהיה להשתייכותו האידאולוגית ולתפיסות הרווחות באותו דור. יותר מכך – נוכל לראות כיצד ההתייחסות של כל הוגה למרד בר כוכבא, בגלל משמעויותיה והשלכותיה, משקפת בזעיר אנפין את השקפת עולמו.[14]

עד כמה ראה הראי"ה בבר כוכבא ובמרד שבהנהגתו מודל חיובי והשראה לגאולה?

בבואנו לעסוק בשאלת התייחסותו של הראי"ה והוגי דורו למרד בר כוכבא ננסה לפרט שאלה גדולה זו לשאלות משנה שבהן עסקו חוקרי ההיסטוריה היהודית בסמוך לזמנו:

א.                 האם העיתוי היה מתאים? רבים טענו שלא; מדובר בכ-60 שנה לאחר כישלון המרד הגדול וחורבן בית המקדש[15] וגלות רבים מישראל, בזמן שנועד לדעת רבים לשיקום ההריסות ולהכנה לגלות הארוכה,[16] דוגמת התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי.[17] כמו כן לא התאים הזמן לחישובי הקץ כפי שעברו במסורת מספר דניאל ועוד.[18]

ב.                  האם התכונות של בר כוכבא היו מתאימות למשיח ולגאולה? על פי מקורות רבים, בר כוכבא לא היה המנהיג שציירה לעצמה האוטופיה המשיחית המקובלת.[19] ההפך הוא הנכון – הוא לא עשה ניסים, פנה אל הקב"ה בבקשה מוזרה שלא יתערב ("לא תסעוד ולא תכסוף"), טיפח את הגבורה המעשית של לוחמיו וצבאו ודרש משמעת צבאית קפדנית.[20] כמו כן לא ברור עד כמה היה צדיק.[21] כל זה אינו מתיישב עם דברי הרמב"ם, מיד לאחר ההלכה שבה הוא מתאר באופן חיובי את מרד בר כוכבא, שבהם הוא מציב תנאים למלך המשיח: "וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ, וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ".

ג.                   עד כמה תמך רבי עקיבא בבר כוכבא? האם תמיכתו הייתה קצרה ומסויגת ולבסוף חזר בו, או שמא הייתה זו תמיכה ללא עוררין עד כדי שותפות מלאה שלו ושל תלמידיו? האם תלמידיו של רבי עקיבא התגייסו למלחמת בר כוכבא ומתו במרד?

ד.                  האם לאחר מעשה ניתן לראותו כ"משיח שקר? האם מרד בר כוכבא, שהסתיים בהפסד ובטבח המוני, יכול לשמש כמקור השראה לגבורה, להקמת מלוכה, לגאולה ולמשיח אמת, או שמא בדיעבד גם לאלו שתמכו בו הכול התגלה כטעות אחת גדולה, כדוגמה שלילית לדורות הבאים, כמשיח שקר וכזב?[22]

 

הגישות הרווחות ביחס למרד בר כוכבא במאה התשע עשרה

לשם המחשת הגישות כלפי המרד שהדהדו ברקע ההתייחסויות של הראי"ה קוק ובנו, אביא ציטוט מתוך דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק (להלן: הרצי"ה), בנו וממשיך דרכו (1891–1982), ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית.

תפיסתו של גרץ ועוד כמה היסטוריונים כמוהו, הרואים ברבי עקיבא ותלמידיו חיילים בעלמא שהצטרפו למלחמה לאומית חילונית נגד הרומאים – שלא מתוך תורה – היא סילוף. תלמידיו היו תלמידי ישיבה, צדיקים וקדושים, גדולי תורה ואמונה.

לעומת זה, תפיסתו של ר' יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", שמתאר את רבי עקיבא כמוסר נפשו נגד גזירות הגויים על לימוד התורה, בלי קשר עם התעוררות לאומית – גם היא בניגוד לדברי הרמב"ם שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. אלא דווקא מתוך גדלותו בתורה, מתוך מסירות נפשו לקיום התורה בדרגת קודש קדשים, נמשכה הכרת הקדושה של הלאומיות הישראלית, והצטרף הוא ותלמידיו לתנועת המרד, תמך בבר כוכבא ועודדו במלחמתו.[23]

הרצי"ה מתאר למעשה שלושה מחנות, ובתווך שיטתו של הראי"ה: מחד גיסא חכמי תנועת ההשכלה, "גרץ ועוד כמה היסטוריונים כמוהו", שרואים במרד בר כוכבא מלחמה חילונית.[24] מאידך גיסא התפיסה החרדית, הרואה את מרד בר כוכבא כמלחמה דתית בעיקרה, וכדוגמה הוא מביא היסטוריון חרדי חשוב, רי"א הלוי בספרו "דורות הראשונים". גישה זו רואה ב"רבי עקיבא כמוסר נפשו נגד גזירות הגויים על לימוד התורה, בלי קשר עם התעוררות לאומית".

     ובתווך הרצי"ה ואביו – שיטת הראי"ה המשלבת בין התפיסות וסוברת ש"דווקא מתוך גדלותו בתורה, מתוך מסירות נפשו לקיום התורה בדרגת קודש קדשים, נמשכה הכרת הקדושה של הלאומיות הישראלית, והצטרף הוא ותלמידיו לתנועת המרד, תמך בבר כוכבא ועודדו במלחמתו". על מנת להבין טוב יותר את שלושת המחנות, ואת הרקע לגישותיהם, נביא כל מחנה בהרחבה.

היחס למרד בר כוכבא במשנתם של חכמי תנועת ההשכלה

תנועת ההשכלה היהודית – ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות השבעים של המאה השמונה עשרה, וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה התשע עשרה, עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. חבריה התכוונו להפיץ את ערכי התרבות האירופאית בקרב הציבור, ללמד אותו את לשון המדינה ולכוונו להשתלבות בחברה. הם התנגדו לסתגרנות היהודים ופעלו בין היתר לזניחת הלבוש המסורתי ולאימוץ ההופעה המקובלת, הטיפו לנאמנות למולדת ולשלטונות הריכוזיים החדשים ופעלו להחלשת כוחם של מוסדות הקהילה, אותם תפסו כשריד לאפליה של ימי הביניים. במקביל לחזון ההתערות[25] דרשו המשכילים את שימור ייחודיותם של היהודים כקיבוץ נפרד והאמינו כי התמורות שתבעו היו הערובה היחידה לכך שישרדו את המעבר לעידן חדש.[26] ננסה במסגרת זו לעמוד על יחסן של דמויות בולטות בקרב חכמי ההשכלה למרד בר כוכבא ולבדוק האם יש קשר בין דרכן ותפיסתן לאופן שבו הן התייחסו למרד.

 

היחס למרד בר כוכבא במשנתו של צבי גרץ

צבי (היינריך) הירש גְרֶץ (1817–1891), מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה התשע עשרה, נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל". גרץ מתאר את רבי עקיבא כתומך כל כך נלהב בבר כוכבא ובמרד עד שנדמה בתיאורו שלמעשה רבי עקיבא הוא שיזם, דחף ואפילו הנהיג את המרד מאחורי הקלעים:

עבודה מסותרה, אך רבת התוצאות, להכנת המרד, עשה בלי רעש, כנראה, רבי עקיבא. הוא נסע למרחקים לקהילות היהודים בארצות הפרתים ואסיה הקטנה. מטרת נסיעתו היתה, כנראה, להלהיב את לבות התושבים היהודים למרוד ברומי ולהקים מחדש את ממלכת ישראל.

"בר כוכבא" היה רק כנויו, שציין אותו בתור משיח, השם שקרא לו רבי עקיבא [...] רבי עקיבא נתחזק עוד יותר בתקותו על ידי אישיותו של בר כוכבא, שהיתה על כל פנים אישיות נעלה, ויצפה כי גאות רומי תכנע, וגאון ישראל יופיע מחדש, ויחכה כי על ידו תוסד מלכות המשיח במהרה בקרוב. הוא דרש על זה את מאמר חגי הנביא: "עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ [...] וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם".[27]

מאידך גיסא נראה שגרץ מסתייג מעט מדרכו של רבי עקיבא, וכנראה מדמותו המשיחית של בר כוכבא, ומכנה את חזונו של רבי עקיבא "דמיון תמים", ואת תקוותיו של רבי עקיבא "מתעופפות למרום":

בכל זאת לא כל התנאים שגו בדמיון התמים של רבי עקיבא. ר' יוחנן בן תורתא ענה כמפקפק על התקוות האלה המתעופפות למרום: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא".[28]

כיצד ניתן להסביר את תיאורו של גרץ, שמצד אחד נראה כמי שמעריך מאוד את כל ההתארגנות למרד ואת הצלחתו ["למלך משיח זה נהרו כל אנשי המלחמה היהודים מכל הארצות והמרד התפשט על שטח גדול..."] ומאידך גיסא מבקר באופן יותר ממרומז את התנהלותו של רבי עקיבא, ואולי גם של המרד בכלל?

     נראה שהתשובה טמונה בפרשת חייו של גרץ. אליבא דשמואל אטינגר, במאמרו "יהדות ותולדות היהודים בתפיסתו של גרץ", גרץ היה איש של תמורות. כל חייו נעו בין הערצת היהדות והשאיפות הלאומיות לבין ההשכלה והרפורמה, שאף שהתנגד לה נראה שהיה מושפע ממנה:

התמורה היהודית בהשקפתו של גרץ על היסוד המוסרי שבה [...] אמנם, עדיין טוען גרץ נגד ביטול פזיז מדי של המצוות, אולם הוא מצביע על תהליך מודרג של התפוררות מערכת מצוות הדת, ואף אלה שיש לקיימן לדעתו אינן אלא "אות-מסדר וסימן היכר" להשתייכות קבוצתית.

...כיצד עלינו להסביר את התמורות המופלגות בדעותיו של גרץ? [...] אין ספק שרוחו דוכאה מעוצמת ההתקפות האנטישמיות עליו ומהסתייגות היהודים המשכילים בגרמניה מגישותיו ותקוותיו.[29]

גרץ, איש התמורות אשר מושפע ומגיב לרוח הציונית שהחלה מנשבת בעולם היהודי מחד גיסא, ומאידך גיסא נתון להשפעתם של משכילי גרמניה ולהבדיל לזו של תורת רבו, הרש"ר הירש, שהמשותף לשניהם הוא התבדלות מתחייה לאומית, מצא את עצמו תומך ואוהד את התייחסות רבי עקיבא למרד בר כוכבא ורואה בעין יפה את הצלחת המרד, ויחד עם זאת – נמצא גם מסתייג באופן ציני מעט מגישתם.

     לשם השוואה ניתן להביא את תיאורו של ר' יצחק אייזיק הירש וייס.[30] וייס מתאר את מרד בר כוכבא במושגים של לאומיות, קנאות לאומית, רגשות לאומיים, חוסן לאומי ועוד:

כמעט שנחו מעט אחרי חרבן הבית מרוב התלאה אשר מצאתם כבר עמדו אנשים מבעלי המפלגה הלאומית ולבשו קנאה בקדמוניהם הקנאים וחשבו מחשבות להשיב עוד הפעם חוסן לאומי בחזקת ידיים, בראשם עמד עקיבה בן יוסף הוא עקיבה אשר אמרו עליו בזמנו ששמו הולך וכו׳ הוא עקיבה הנודע ע"י מסעותיו אשר נסע לכל מקומות מושבות היהודים הקרובים והרחוקים והלהיב את הרגשות הלאומיות בקרב בני עמו המפוזרים למען יהיו נכונים למרידה כללית נגד הרומיים ואף הוא עקיבה אשר החיש המרידה בעתה.[31]

בדבריו של וייס, בן גילו ודורו של גרץ, ניתן ממש לחוש את רוח התקופה – "אביב העמים" – שפשטה בקרב אומות העולם ועוררה את התחושות הלאומיות. הדבר מקבל ביטוי ישיר בדבריהם ובפרשנותם של גרץ ווייס. מאידך גיסא, כיוון שהשתייכו לתנועת ההשכלה, שכאמור שאפה להתערות בקרב עמי אירופה, התנגדו על פי רוב לשאיפות הלאומיות של בני עמם וממילא התייחסו באופן ציני משהו לרבי עקיבא ולמרד שתמך בו. אולי יחסו של גרץ למרד בר כוכבא, כמהלך גדול ומשמעותי מאוד אך ללא תוחלת אלא "חזיון תמים" וכדומה, הוא בזעיר אנפין יחסו של גרץ להיסטוריה היהודית:[32] גרץ וחבריו ממרום מושבם של חוקרים בעת החדשה רצו ללמד את עמם גישה "ריאלית" של היטמעות בקרב הסביבה הנוכרית ולא תודעה לאומית אקטיבית. כך מצאו עצמם מבקרים ודוחים את המרד מתוך רצון גלוי או נסתר שסיפור המרד לא יגביר את הזהות הלאומית היהודית אלא נהפוך הוא, ישמש כלקח להרפתקה לא יעילה.

גישתו של ר' נחמן קרוכמל

ר' נחמן קרוכמל (להלן: רנ"ק), מראשוני תנועת "חכמת ישראל", ההשכלה היהודית,[33] בספרו "מורה נבוכי הזמן", מציג אף הוא את רבי עקיבא כגורם מרכזי בהכנת המרד, ואף הוא רומז לכך שהמרד היה תוצאה של תסיסה, בעיקר בקרב הצעירים, ואף מציג את רבי עקיבא כדוחק את הקץ [אף על פי שהוא מביא את המדרש כמקור לדבריו, נראה שהמדרש הובא רק כדי להצדיק את דבריו ולא כמקור מהותי]:

אכן נראה כי גברה עתה המחשבה והעצה למרוד גם בין קצת החכמים וביחוד בין התלמידים והבחורים ויש זכר לדבר גם בתלמיד ובמדרשות ד"מ השנים עשר אלף [...] גם נראה אמת שרבי עקיבא רבם וגדולם ידו היתה אתם בדחיקת הקץ ההיא (שכן מנו במדרש שני ראשי זמני דחיקת קץ אחת בימי אלעזר בן דינאי המסופר עליו למעלה והשנית בימי בן כוזבא) וכי מסעותיו הרבים לערביא ולעבד הנהר ולגנזק שבמדי היתה להן גם זו הכוונה להשגת עזר מגליות הללו...[34]

לאחר תיאור ההכנות המקיפות אשר חבקו יבשות בהכנת המרד, רנ"ק מתאר את אחרית המרד ככישלון וחורבן שהפך ללקח לדורות, שאין לשאוף בעת הזאת למדינה ולעצמאות:

באותה שעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד. הרגישו ז"ל שבזה המאורע הרע ומר בתחילתו ובסופו, כבר נגדעה לארץ ועולל בעפר קרן עוזם לכל ברבת טובה זמנית ורוחנית שהן תנאים צריכים לאומה להיותה גוי שוקט בנחלתו ועל כן חדלו מלהתאמץ עוד בתקוה לשוב לקדמותם על ידי מה שיתפשו איזה ממשלה בארץ כמו שבארנו היות הדבר עוד הנה. וזה גם טעם הכינוי "פולמוס האחרון" ולזה יוגבל גם לנו נקודת זמן זו שבה גלה שאר יקרנו לימים רבים ונוטל כבוד מבית חיינו המדיניים לעתים רחוקות לתשלום מועד שני של נפילת פלאים...[35]

דברי רנ"ק מדויקים בחריפותם: "המאורע הרע ומר בתחילתו ובסופו" – מדוע רנ"ק מתאר את המרד כרע ומר אף בתחילתו? ניכרת כאן התייחסותו של רנ"ק למרד. יותר מכך, רנ"ק מדגיש כדי "שלא נתבלבל": "ועל כן חדלו מלהתאמץ עוד בתקוה לשוב לקדמותם על ידי מה שיתפשו איזה ממשלה בארץ...". למעשה רנ"ק, כשאר חבריו חברי תנועת "חכמת ישראל", מלמד את עמו לבלתי יטפחו שאיפות לאומיות על שיבת ציון והקמת בית לאומי בארץ ישראל. ודאי הדברים אמורים על רקע השאיפות הלאומיות שהתעוררו ביתר שאת בדורו, דוגמת עליית החסידים ותלמידי הגר"א, שהייתה בשיאה באותה תקופה של תחילת המאה התשע עשרה.[36]

סיכום

כתשובה לשאלות על היחס למרד בר כוכבא בקרב חכמי ההשכלה נסכם ונאמר:

א.                  העיתוי – אינו מתאים. הדברים רמוזים[37] בלשונו הביקורתית של וייס: "כמעט שנחו מעט אחרי חרבן הבית מרוב התלאה אשר מצאתם כבר עמדו אנשים מבעלי המפלגה הלאומית...", כלומר המרד היה טרם זמנו. העם היהודי רק התחיל להתאושש ולהשתקם מחורבן הבית וכבר קמו גורמים שלא למדו לקח ולא "קראו את המפה ההיסטורית" ויצאו למרד חפוז ומיותר. אף בדבריו של גרץ, "בכל זאת לא כל התנאים שגו בדמיון התמים של רבי עקיבא. רבי יוחנן בן תורתא ענה כמפקפק על התקוות האלה המתעופפות למרום: 'יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא'". אך מעבר לכך, נראה שהתשובה על שאלת העיתוי היא התשובה השלילית ביותר, כיוון שחכמי ההשכלה אף פעם לא יסברו שהגיע הזמן לסיים את השעבוד לאומות העולם... גישה זו יסודה במהות דרכם של חכמי ההשכלה, כפי שהבאנו לעיל, שראו את האידיאל בהיטמעות בקרב אומות העולם בארצותיהם.

ב.                  התכונות של בר כוכבא – כמעט ולא עסקו בשאלה זו. מדוע? אולי חכמי ההשכלה חשו ניכור לדמותו הצבאית והמלחמתית, אולי מושגים כמו גבורה ופיקוד לא היו בשגרת לשונם של חכמי ההשכלה. כך נוצר מצב שבו דמותו המשיחית של בר כוכבא מתוארת בפרוטרוט, ואילו דמותו הצבאית הופכת להיות משנית.

ג.                    עד כמה תמך רבי עקיבא במרד? באופן מפתיע, חוט חורז את חכמי ההשכלה בתארם מעורבות גדולה מאוד של רבי עקיבא במרד. לשיטתם רבי עקיבא לא רק תמך בבר כוכבא בדיעבד, אלא ראה במרד מפעל חיים ושקד שנים רבות על הכנתו וביסוסו. מדוע זו הייתה פרשנותם לחלקו של רבי עקיבא? ייתכן שתפיסתם של חכמי ההשכלה הייתה שהמוטיבים הלאומיים והציוניים בתורה ובתפילה עלולים להביא להתבדלות מקרב אומות העולם עד כדי מרידה ואבדון, כדוגמת רבי עקיבא, שלשיטתם נתפס לחזון נאיבי המורכב מפסוקי גאולה מהתנ"ך ודרשות חז"ל קדומות, ואחריתו עדי אובד.

ד.                   האם לאחר מעשה ניתן לראותו כמשיח שקר? ודאי. כל חכמי ההשכלה תיארו את המרד ככישלון מוחלט וצורב, וראו במרד בר כוכבא פרשייה קסומה וטרגית מהעבר הרחוק שהלקח שיש ללמוד ממנה הוא רק על צד השלילה.

חכמי ההשכלה ו"חכמת ישראל" סקרו את פרשת מרד בר כוכבא באופן שמתאים להשקפתם ומבטא אותה. הדבר מתאים לסקירתו של הרב ד"ר אשר רייכיל על הוגי התקופה: "כותבי-היסטוריה יהודיים במאה התשע-עשרה ביססו את השקפותיהם על ההיסטוריה היהודית על הדעות והפילוסופיות שרווחו בזמנם, עד שבא הלוי ויצא במלחמה נמרצת נגד הגישה הזאת".[38]

 

שיטתו של ההיסטוריון הרב ד"ר זאב יעבץ

לשם השוואה נביא הוגה נוסף אשר חי בשלהי תקופת ההשכלה, ר' זאב יעבץ (1847–1924). הוא היה סופר, היסטוריון ואיש חינוך, נמנה עם מקימי תנועת המזרחי והיה ממחדשי השפה העברית. אף הוא חיבר ספר היסטורי הסוקר את כל דברי ימי ישראל מראשיתם ועד ימינו. אף הוא נדרש לסוגיית מרד בר כוכבא, ומאריך לפרט את הגורמים השונים והדמויות הרבות שהיו שותפות למרד, אך בשונה מחכמי ההשכלה שקדמו לו יעבץ סוקר באופן אוהד ביותר את מרד בר כוכבא, מאריך להאדיר את דמותו של בר כוכבא, מביא את דבריו וגישתו של רבי עקיבא, מתאר את רבי עקיבא כמי שאהד את בר כוכבא בדיעבד ואינו מתארו כמי שארגן, יזם ורקח במשך שנים את המרד, כדעת חבריו:

ובראש העם התיצב גיבור נאור ואדיר מאד ושמו שמעון בר־כוזבא. על רוב אונו ידברו נפלאות סופרי זיכרונותינו,‏ המספרים כי את אבני הקלע אשר קלעו האויבים על ברכיו,‏ היה משיב אחור בכח גדול, עד כי הכה בהן במחנה אויביו מכה רבה. הגיבור הזה שם את לבו‏ להקים לו צבא אמיצי לב כמוהו, ויעבר קול כי האיש‏ אשר יש עם לבבו להתאסף אל מחנהו, יקוץ בחרבו אחת מאצבעות ידו., ויעשו כן מאתים אלף איש בחור אשר קראו להם ‏"מטיפי אצבע" לאמר ‏"מקוטעי אצבע".‏ ותרע המסה הקשה הזאת,‏ אשר ניסה בו את אמץ אנשי החיל‏ בעיני חכמי ישראל, וישלחו לו מלאכים לאמר, "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?".

‏וישמע אליהם ויועץ עמם וישם לחוק לאמר,‏ ‏"כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון‏ במספר צבאות אל יבא"!‏ ויאספו אליו עוד מאתים אלף איש אשר עמדו בניסיון הזה.‏ ויהיו לו ארבע מאות אלף איש בחור יוצא צבא גבור חיל.‏ ולא רק על אנשי המלחמה הקשים אצל הגיבור הנערץ הזה מרוח גבורתו, כי בהוד מראהו ובגאון הליכותיו עולל עלילה רבה גם לנפש איש רם ונשא כרבי עקיבא,‏ אשר קרא כראותו אותו ‏"הנה המלך המשיח!"‏ ויהי הגיבור הזה בעיניו כפתרון דבר החזון אשר חזה החוזה הקדמוני:‏ ‏"דרך כוכב מיעקב",‏ ויקראו לו ‏"בר־כוכבא"‏ תחת ‏"בר־כוזבא".‏ עדות כזאת היוצאת מפי זקן חכמי דורו,‏ היתה כקסם למשוך אליו בכח אבירים לב רבבות אלפי ישראל.[39]

קשה שלא להבחין בשפה המכבדת והחיובית של היעבץ. תחת חיצי הציניות והביקורת המרומזת והגלויה של גרץ, וייס וקרוכמל, יעבץ כולו הוקרה והערכה. אפילו את המחלוקות הקשות והטעונות ביותר הוא מאריך לתאר בשפה חיובית ומסבירה. אין טעויות, אלא צדדים שונים וצודקים של ראייה עמוקה בדבר הדרך הנכונה לעם היהודי, כאשר ההזדהות המרכזית שמורה לרבי עקיבא ולבר כוכבא, כך שאפילו מתנגדיו המרים של רבי עקיבא מתוארים כמבטאי התנגדות עקרונית ולא כבעלי מחלוקת. הדברים ניכרים בהמשך דבריו של יעבץ שם:

אך בכל זאת היו אנשים בקרב סוד החכמים אשר רוח רבי יהושע נחה עליהם ואשר חרד לבם למראה המלחמה המתעתדת לבא.‏ רבי יוחנן בן תורתא היוצא ובא לפני רבי עקיבא היה‏ איש טהר לב מאד ויחשוב רק את מוסר העם טהרת לבו‏ ותום דרכו לערובה לגדולתו ולאורך ימיו ואת שנאת חנם לעברה ‏שקולה כנגד עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. ויחזה את אחרית גאולת עמו רק בחזון שלום כל העמים אשר חזה ישעיהו הנביא‏.

על כן לא מצאו נחת רוח במאמצי כח הזרוע.‏ ובאמור רבי עקיבא על בר־כוכבא כי משיח הוא אמר אליו רבי יוחנן בן תורתא:‏ "עקיבא! יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן־דוד לא בא!".‏ ורבי יוסי בן קסמא האיש האוהב את רוח ישראל את התורה מכל מחמדי תבל, היה איש מנוחה בכל דרכיו ובכל מעשיו.‏ ותדאב נפשו גם הוא.‏ על הלביאה הרומית.‏ אשר שמה את שה פזורה ישראל מרמס לרגליה.‏ ושיבת שבות עמו היתה‏ גם משאת נפשו,‏ אפס כי לא עמו היה בעיניו המלאך השלוח לגדע את קרן רומי.‏ כי אם ממלכת ארץ הקדם ממלכת פרס.‏ על כן לא נטה אחרי הקושרים והמתגרים ברומי.

אך יותר מכול נראה שההבדל בין פרשנותו של יעבץ לבין זו של המשכילים בני הפלוגתא שלו הוא התיאור של סופו ואחריתו של המרד. בזמן שקודמיו מתארים זאת כ"כישלון מהדהד" לדורות, כלקח ודוגמה לכך שאין לחזור על מהלך חפוז ומוטעה של מרידה באומות והקמת שלטון בארץ ישראל, הרי שיעבץ אומנם מתאר את גודל הטרגדיה שבניצחון הרומי אך מיד "ממתיק" את החורבן ומזכיר שאף רומי נחלה אבדות רבות. מעבר לכך, בתארו את השלב שלאחר המרד הוא "מרכך" את עוצמת התבוסה ומתאר בשפה חיובית את המשך פועלו של רבי עקיבא לאחר המרד:

ומעין האויב לא נעלם.‏ כי רבי עקיבא היה ראש העם בעת ההיא.‏ וידע כי בפגעו בו.‏ בצור לבב הגוי כלו הוא פוגע.‏ כי גם אחרי אשר נגדעה זרוע ישראל במלחמה.‏ לא חדל האיש הרם והנישא‏ להיות לרוח גבורה לעמו ולחזק את ידיו.‏ לנצור את נשמתו בקרבו מכל משמר,‏ להחזיק בתורה בכל עז.‏ ולהוסיף עוד משמרת למשמרתה.‏ וילמד את הקהל לבלתי התרפות בעבודת ה' אף כי הרים עליו את קרן צריו וידבר אליהם בשם ה׳ לאמר...

מה ההסבר לפרשנות הכל כך שונה של יעבץ ל‏‏אותו אירוע היסטורי בדיוק? מדוע על אף סגנונו המחקרי של ספרו "תולדות ישראל", שיש בו דמיון רב לספרים ההיסטוריים של משכילי דורו, בחר בהתייחסות שונה כל כך בגישה החיובית שבה? דומה כי גם בנידון זה התשובה מצויה בפרשת חייו של יעבץ ובזהותו האידאולוגית. יעבץ בחר להציג את התיאורים ההיסטוריים באור שונה, ואפילו הפוך מזה שהציגו המשכילים.[40] ר' זאב יעבץ היה ממקימי תנועת המזרחי, תומך מלא בתנועה הציונית,[41] ואך טבעי הוא שיצייר את המרד על גורמיו, מנהיגיו, מחלוקותיו ובעיקר תוצאותיו באור חיובי שישמש למופת ולדוגמה לבני דורו, להתאחדות סביב הנושא הלאומי של שיבת ציון, בדומה לנעשה במרד בר כוכבא. ודאי שיעבץ לא חפץ שהמרד ישמש כדוגמה שלילית לבני דורו כפי שציירו אותו חבריו המשכילים.

     הדברים גם רמוזים בהתייחסותו של הראי"ה קוק להגותו של יעבץ ורי"א הלוי (שממשנתו נביא בהרחבה בהמשך). אף שהראי"ה משבח את ספריהם, הוא מבקר אותם על כך שבחרו לרוב להתנגד ולהתעמת עם משנתם של חכמי ההשכלה[42] מבלי לקבל מהם את הטוב והנכון:

אין אנו זקוקים עוד לפזמונים של שבח להרב הלוי ולמר יעבץ, אף כי ידוע הוא למדי גדלם וטובם, בכ"ז חרפה היא שלא לפסוק מלומר הלל בכל יום על שני מחברים שכבר ידוע הוא למדי אופים, באורותיהם וצלליהם כאילו עליהם כל העולם כולו עומד (מאמרים מיוחדים בבקורת, אפילו כולה לזכות, על שני המחברים החשובים האלה, ראויים תמיד להתקבל, אבל כשמבליטים תמיד אותם, בכל עת, במאמר המפרט את הרכוש של חיי-עולם שלנו, הוא דומה לתעודת עניות. ואע"פ שספרים טובים וכשרים בהיסתוריה אין לנו זולתם, מ"מ לא נוכל לכחש שישנם הרבה דברים טובים גם בספרים הפגומים במקומות רבים, גם לא בכל מקום צדקו בבקורת הטנדציונית שלהם, והאמת אהובה מן הכל, ודוקא בה יתקלס עילאה ב"ה ויתרומם קרן אמונת אומן.[43]

 

היחס לבר כוכבא בקרב ההוגים החרדים

מן הצד השני של המתרס מצויים חוקרים והוגים מקרב הציבור החרדי אשר באופן כללי התנגדו לתנועה הציונית, למרידה באומות העולם, למוטיבים צבאיים, ובוודאי התנגדו לראות בשיבת ציון ובעקבותיה בהקמת מדינת ישראל "אתחלתא דגאולה". לכן לא יהיה מפתיע לגלות שבאופן כללי הנמנים עם תפיסה זו יראו במרד בר כוכבא עניין שלילי, ובפרשנותם יצמצמו למינימום האפשרי את תמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא ובמרד.

יחסו של הרש"ר הירש למרד בר כוכבא

הרב שמשון בן רפאל הירש[44] שולל כל התקוממות לאומית אקטיביסטית למען גאולת ישראל, ורואה במרד בר כוכבא אב-טיפוס של שגיאה לאומית חמורה שממנה יש ללמוד כיצד אין לנהוג בעתיד:

אותו מרד נתגלה כטעות רבת פורענות, והיה צורך להזהיר את ישראל בכל הדורות שלא יחזרו על הנסיון הזה. כי לא בכוחם ובעוצם ידם יחזירו את עטרת ישראל ליושנה, אלא חובה עליהם למסור את עתידם הלאומי להנהגת ה' לבדו.[45]

באותה רוח, ובאופן מפתיע, הרש"ר הירש רואה את ברכת "הטוב והמטיב", שחז"ל תיקנו לאומרה כברכה רביעית בברכת המזון כהודאה על כך שהרוגי ביתר ניתנו להיקבר ובדרך נס לא הבאיש ריח גופם, כמסר של שלילת המרד וכל מה שעומד ביסוד גישתו – השתדלות אנושית והתקוממות לאומית:

משום כך, כאשר הוקל לאומה אחרי תבוסתה וניתנה לה רשות לקבור את מאות אלפי חללי ביתר – ובכך כבר ראתה את תחילת הרווחה – התקינו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמיטיב שהיא הברכה הרביעית של ברכת המזון. ברכה זו מנציחה את זכר מפלת ביתר בדברי תודה, שכן עצם העובדה שהגופות נשתמרו וניתנו לקבורה כבר היה בה משום חסד ה': "הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה" (ברכות מח, ב). וכך נלמד לקח לדורות עולם, שנסיח את דעתנו מעזרת בשר ודם ונשליך את יהבנו על ה' לבדו.[46]

אצל הרש"ר הירש, הנקודה המרכזית של הנס היא הלקח לדורות, שרק יד ה' פועלת בהיסטוריה, ואין לפעול למען גאולת ישראל באופן מעשי ובדרך הטבע. בכך למעשה הרש"ר הירש משתייך למחנה השולל מכול וכול את הציונות ואת התנועות השונות אשר פעלו למען גאולת הארץ ויישובה.[47] ואכן הרש"ר הירש סבר שאין לפעול באופן מעשי למען יישוב הארץ, ויתרה מכך, עלינו להשלים עם שהותנו בגלות עד אחרית הימים.[48]

     כדאי להזכיר לשם השוואה שביאורה של ברכה זו, "הטוב והמטיב", אצל הראי"ה, שונה בתכלית, והוא רואה בנס שנעשה להרוגי ביתר את המסר של נצחיות האומה, ושאיפתה הגנוזה לתחייה עתידית.[49] מה שמשתלב יפה עם יחסו אל המרד, שהמגמה החיובית שבו נשתמרה לדורות על אף כישלונו המעשי.

גישתו של ר' יצחק אייזיק הלוי, בעל "דורות הראשונים"

רי"א הלוי[50] היה תלמיד חכם, עסקן והיסטוריון יהודי.[51] עיקר פרסומו בא לו על ידי סדרת ספריו "דורות הראשונים" שבהם התמודד עם היסטוריונים משכילים. הוא אף האשים חלק מהחוקרים בהטיה ובמגמתיות, מתוך רצון להשחיר את פניהם של חכמי ישראל התנאים והאמוראים. הוא עצמו לא הסתיר את מגמתו ההפוכה, להאיר את דמותם באור חיובי. מרבה לצטט את בני הפלוגתא שלו ולחלוק עליהם. כך גם דרכו בתיאורו את מרד בר כוכבא.

     לאורך סקירתו את מרד בר כוכבא רי"א הלוי מצמצם למינימום זמן ומאמץ את אהדתו של רבי עקיבא לבר כוכבא ולמרד.

 

אופי המרד והצלחתו

רי"א הלוי מחלק את המרידה לארבע תקופות: התקוממות עממית ספונטנית, מלוכה, התחלת ההפסד, החורבן. רי"א הלוי מדגיש שלמעשה לא הייתה כאן מרידה מתוכננת, אלא תגובה עממית לגזרותיו של אדריאנוס לביטול התורה ומצוותיה. לא מלחמה נגד הממשלה, לא מלחמה על הארץ והחירות, אלא מלחמת הישרדות ספונטנית לשמירת הרוח והמסורת של ישראל:

וכאשר נצרף יחד את כל המעשים אשר נתבארו לנו נראה כי לא היה בזה מרידה כי אם את אשר קם כל העם לעמוד על נפשם. כי על כל זאת היה אז דבר אחזם בחרב-ממש כבימי החשמונאים, לא דבר מרידה והתקוממות נגד הממשלה, כי אם דבר איש העומד על נפשו לבלי ליתן אותה למתים, דבר אומה שלמה גוי איתן אשר קמו עליו עריצים לא לקחת את ארצו מידו ולשומו למס עובד, כי אם לקחת את נפשו, לקחת את נשמת האומה ולאבד כל זכר למו [...] ועל כן גם מבלי אשר הכינו עצמם בני ישראל למלחמה, ומבלי אשר נועצו עם ראשי חכמי הדור וגם באין אומר ודברים יצאה הלהב מעצמו והמלחמה באה ונהיתה.[52]

מדהים לגלות את גודל הניגוד בפרשנות מרד בר כוכבא – בזמן שחכמי ההשכלה מסכימים כאיש אחד שהייתה כאן מרידה שנרקחה במשך שנים רבות וחיכתה לשעת הכושר לפריצתה, בזמן שהם מתארים את רבי עקיבא כיוזם ומארגן, חוצה ארצות וימים כדי לארגן את המרידה על הצד הטוב ביותר והרחב ביותר – רי"א הלוי טוען ש"לא היתה בזה מרידה"!

     מצד שני הוא מרחיב עד מאוד את הצלחת המרד:

וכבר הכירו גם חוקרי העמים כי המלחמה הזאת היתה אחת המאורעות היותר גדולות אשר נמצאו בכל דברי ימי עולם, ויאמר מאמזעץ 545, V: ״בכל ימי קיסרי רומא אין דוגמא להמרידה הזאת לא בתקפה ולא באורך ימי המלחמה״ [...] כי על כן החשו רוב סופרי רומא מפרטי דברי המלחמה, מפני שבושו והיכלמו נגד כל העמים לדבר מפרטי כל דבר המלחמה הזאת אשר רגזה רומא תחתיה מפני תנופת יד היהודים, ועמודיה התפלצו מקול גערתם אימה, ככל אשר יובן גם מתוך הדברים המעטים של דיא קאסיוס 13, 69 אשר יאמר, "וכמעט כל ממלכת רומא רגזה, כי התחברו אליהם גם עמים אחרים וכו' וכמעט כל ממלכת רומא רגזה והתגעשה אז".

היחס של רבי עקיבא למרד במשנת "דורות הראשונים"

כאמור, רי"א הלוי מסביר שלא הייתה כאן מרידה וממילא לא הייתה הכנה, ולכן גם רבי עקיבא לשיטתו בוודאי לא יזם ולא ארגן דבר, אך יותר מכך, גם התקופה הראשונה במרד בר כוכבא – תקופת ההתקוממות העממית הספונטנית – הייתה ללא כל תמיכה של רבי עקיבא!

...ואם בתחילה בנו להם מצודת סלעים להסתר בסתר המדרגה לשמור השבת וכל מצוות התורה ולהתנפל משם למנוע בנין יופיטער והפיכת ירושלים לעיר הגויים. הנה כאשר עבר עליהם זמן כזה ומעשיהם הצליחו, נמצא להם גם גיבור מלחמה בן כוזיבא,[53] וישיבו מכה לחיק מכיהם גם בשדה מלחמה וילכו מחיל אל חיל. ואם כי אז מהרו לעזרתם ויאספו לדגל בן כוזיבא רבים מבני ישראל אשר באו אליו מרחוק ומקרוב, הנה היה זה מטבע הדבר ומעצמו בלא השתדלות והתעוררות של ר׳ עקיבא.

אם כך, מתי בכל זאת תמך רבי עקיבא בבר כוכבא? לטענתו של רי"א הלוי התמיכה של רבי עקיבא בבר כוכבא כמלך המשיח, תמיכה שהוא מכנה אותה כטעות, הייתה אך ורק בתקופה השנייה:

...אבל כן הדבר כי הזמן אשר טעה בו ר׳ עקיבא הוא הזמן אשר מלך בירושלים. הוא הזמן אשר חקקו אז בני ישראל מטבעות ״לחירות ירושלים" ומהם ״לחירות ישראל". הזמן ההוא אשר מלך בן כוזיבא, ואשר מלך באמת בירושלים ויוציא אותה מתחת יד הרומיים, וישבית את הגילולים משם, הזמן ההוא אשר ארך שתי שנים ומחצה, על הזמן ההוא הוא שנאמר שטעה בו ר׳ עקיבא.

והזמן ההוא היה באמת אפשר לטעות בו, כאשר כבש את ירושלים מידי הרומיים וישב ויכונן שם ממשלת ישראל עד כי גם חקק מטבעות על שמו ועל שם חירות ישראל, ועל הזמן הזה אשר מלך בן כוזיבא שתי שנים ומחצה – הוא שנאמר במס׳ סנהדרין ד׳ צ״ב: ״בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיח..." ובזמן ההוא אשר כבש את ירושלים מידי הרומיים ומלך שם, לא הי׳ באמת בחינה אחרת כי אם ראוי לזה מצד גדולת נפשו, כי זולת זה הי׳ אפשר לאמר עליו שזה הוא משיח. ורק בזמן ההוא אשר מלך בירושלים הי׳ אפשר לו לטעות ולאמר "אנא משיח״.

המילה "טעות" על כל הטיותיה חוזרת שוב ושוב בתיאוריו של רי"א הלוי! כלומר רי"א הלוי מצמצם את תמיכת רבי עקיבא בבר כוכבא לתקופה אחת [התקופה השנייה – תקופת המלוכה שארכה שנתיים וחצי] מתוך ארבע התקופות שהמרד מתחלק להן לשיטתו, ואף את אותה תקופה הוא מכנה כטעות לאורך כל הדרך! טעות שלשיטתו התנער רבי עקיבא ופרש ממנה באופן מוחלט עם סיומה של תקופת הזוהר של המרד:

ויהיו בתחילה מעשיהם של הרומיים בימי התקופה השלישית להתנפל על הערים הבודדים, ועל המוליכים אוכל אל המחנה, ועל נדודים שונים בערי השדה פעם כה ופעם כה, ואז נשבה בעירו גם ר׳ ישמעאל ביושבו בקצה ארץ יהודה ועמו ר׳ שמעון בן הסגן ושניהם נהרגו. וזה פעל על ר׳ עקיבא כי הבין אשר כל הצלחתו של בן כוזיבא עד היום איננה עיקבא דמשיחא, ואין ד׳ עמהם. על כן נער כפיו מבן כוזיבא והודיע לתלמידיו כי רעה נגד פניהם.

וכן שם בהמשך:

אבל מיד כאשר ראה ר׳ עקיבא כי נשבו ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל ונהרגו, הבין כי אין ד׳ בקרבם והיא לא תצלח, כי ידעו חכמי ישראל אשר בדרכי בני אדם ותחבולותיהם אי אפשר לנצח את רומי פטיש כל הארץ, ובפרט בארץ ישראל היושבת בטבור הארץ וכל חפצים לא ישוו לה בעיני הרומיים בהיותה נדרש להם לכל המקומות מסביב.

כלומר רי"א הלוי מרחיב ומסביר שטעותו של רבי עקיבא הייתה לא רק טעות מקומית בהבנת כוחו של בר כוכבא וכדומה, אלא טעות מהותית בתפיסת ההתמודדות עם רומי – רבי עקיבא הבין כעת לאחר תחילת ההפסד של בר כוכבא את מה שחכמי ישראל הבינו כבר מזמן: "כי ידעו חכמי ישראל אשר בדרכי בני אדם ותחבולותיהם אי אפשר לנצח את רומי פטיש כל הארץ".[54] מדוע ממעט כל כך רי"א הלוי ומצמצם את ההכנות למרד ואת תמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא? מדוע המסקנה ששם רי"א הלוי בפיו של רבי עקיבא ביחס למרד היא כל כך שלילית באופן מהותי, שאין יכולת לנצח בכוח הזרוע את רומי?

     ראשית, בוודאי רי"א הלוי חפץ ליצור תמונה הפוכה מזו של בני דורו המשכילים, כפי שניכר בכל ספריו שהם פולמוסיים מאוד. אך יותר מכך, "מלבד פעלו העצום בתחום ההיסטוריה התגלה הלוי גם כמנהיג דינמי וכאחד ממניחי היסוד ומעצבי דמותה של היהדות החרדית",[55] ובשל כך ודאי הייתה נטייתו הטבעית לצייר את מרד בר כוכבא באופן שלילי שלא יהווה מודל רב השפעה לדורו. רי"א הלוי מתואר כמי שחינוך ילדי ישראל, ובאופן מיוחד הנוער הארצישראלי[56] שהיה נתון להשפעות הסוחפות של המשכילים מצד אחד ושל הציונות מהצד האחר, ראה לנכון להציג כמעט בכל פרמטר את מרד בר כוכבא באופן שלא יהווה דוגמה לתחייה הלאומית-ציונית-חילונית שהתעוררה בדורו.

     ביסוס לכך שרי"א הלוי נטה פעמים רבות לתאר את ההיסטוריה באופן שונה, ומתעמת עם חכמי ההשכלה מתוך תפיסת עולמו החרדית, ניתן למצוא באיגרת של הראי"ה קוק, שבה יחד עם שבחיו והתפעלותו ממפעלו הכביר של רי"א הלוי הראי"ה מסתייג מדרכו הפוסלת ושוללת מבלי לאמץ את האמת שנאמרת אף על ידי רחוקים מרוח התורה והמצוות.

כמדומה לי שכחתי מלהודות לכת"ר על ספרי "דורות הראשונים" שהואיל המחבר הגנ"י לשלחם אלי. בודאי ע"י סיבוב כת"ר. אמנם מסידור חליפות המכתבים הנני משער, כי רוחו (של רי"א הלוי) שונה מרוחי, וכן אני רואה בסגנון הספר. הוא לבוש קרבות מראש עד רגל. אמת שמלחמת ד' הוא נלחם, ואנכי הנני איש שלו' ורודף שלו'. אפילו במקומות כאלה שרב בנ"א אינם מעלים על דעתם שגם שם נמצאהו, אבל כך היא מדתי, וביחוד דמזרעא דאהרן קא אתינא, שברית השלו' נאמנת לו. ע"כ כמדומה לי שאיני מוכשר לסגל את קישורו למחשבותי והלך-נפשי, החפצים להתגלות בפעולות על אדמת קדשנו. מ"מ חשוב לי מאוד ספרו ואישיותו. מי יתן וירבו ההולכים בעקבותיו, אז מכולהון יחד, הדורכים כ"א בשבילו, תסתיים שמעתתא להזהיר את זוהר הרקיע הפרוש על ראשנו מלמעלה.[57]

 

גישת הרבי מסטמר בספרו "ויואל משה"

הרב יואל טייטלבוים[58] היה כנראה הדמות הבולטת ביותר בהתנגדותה לציונות, לשאיפות ולמעשים למען הקמת בית לאומי בארץ ישראל. אומנם רבים היו מקרב הציבור החרדי שהתנגדו לציונות, אך התנגדותו של הרבי מסטמר הייתה עקרונית, ובכך היה ליוצא דופן בגישתו הקנאית ולמושא למחלוקת אף בקרב הציבור החרדי.[59] כלומר, לא רק הריחוק והניכור לדרך שמירת התורה והמצוות שהיו מנת חלקם של הוגיה וראשיה, אלא עצם העיתוי והיומרה "לדחוק את הקץ" ולעשות מעשים של השתדלות מעשית קודם הזמן הראוי והמתאים בעיניו, אף כאשר דוחקי הקץ פועלים מתוך יראת שמיים והקפדה על שמירת המצוות[60] – יש בהם מעשה של פריקת עול וכפירה.

     לא פלא הוא שהרבי מסטמר, כמי שנאמן לשיטתו, יראה במרד בר כוכבא טעות בתחילתה וכישלון באחריתה, כיוון שיש במרד הזה כל הגורמים שהרבי מסטמר כל כך מתנגד להם. כך הוא כותב בהקדמתו לספרו המפורסם "ויואל משה":

וכן בבן כוזיבא שהי' אז הדור מלא תורה וקדושה עד להפליא, ונענשו בהרג רב ר"ל יותר ממה שהי' בשעת החורבן, כמבואר בכ"מ בדברי חכז"ל ובירושלמי שאז נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבוא בן דוד. ומבואר במדרש רבה שיר השירים עה"כ השבעתי אתכם וגו', שלכן נכשלו בימי בן כוזיבא, לפי שעברו על השבועה, ונוכל להתבונן מזה עד כמה גדול העונש בהעברה על שבועה זו.[61]

הרבי מסטמר מסתמך ביחסו המתנגד למרד בר כוכבא על מקור מתוך מדרש רבה על שיר השירים על הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ",[62] ומתוך הגמרא במסכת כתובות (קיא, א), מקור הידוע כ"שלוש השְבועות" שהשביע ה' ביציאתם של ישראל לגלות: שלא למרוד באומות, שלא לעלות ביד חזקה [עלייה גדולה ומאורגנת] לארץ ישראל ושאומות העולם לא ישעבדו את ישראל יותר מדי.[63] מקור זה הוא אחד המקורות הטעונים ביותר בעולם התורה וההשקפה היהודית, כיוון שהוא משמש בסיס ומקור להתנגדות לשיבת ציון בעת החדשה. אך יותר מכך, המדרש עצמו כורך את מרד בר כוכבא ומביאו כדוגמה להפרת השבועות ועונש על דחיקת הקץ קודם זמנה.[64] ומכאן, מיחסו השלילי למרד בר כוכבא, הרבי מסטמר מגיע באופן ישיר להתייחסותו למדינת ישראל:

ולפי מה שאכתוב אי"ה בפנים באורך יתבאר שיש בעצם הרעיון הזה של קבלת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח, מינות וכפירה בדרכי השי"ת,[65] כי אך הוא ית"ש המשעבד והגואל, אפס בלתו ית"ש גואלנו לימות המשיח. וענין שיש בו מינות וכפירה ר"ל, זה ודאי פוגם אף במחשבה, כי מינות חמיר מע"ז, כמבואר בגמרא וברמב"ם כנודע, ומכש"כ כשנעשו מעשים רבים בישראל בזה, בעוה"ר.

אמנם זאת עוד יותר, כי הכתות האלה שהמשיכו ברעיון הטמא הזה להקים להם מדינה לפני הזמן בלי תורה, המשיכו את בני ישראל למינות ואפיקורסות נוראה אשר לא היתה כמוה מיום הוסדה הארץ...[66]

דעת ה"תורה תמימה"

הרב ברוך יוסף הלוי אפשטיין[67] נודע כמחבר הספר "תורה תמימה" – פירוש על התורה שבו הוא מביא מדרשים ואגדות חז"ל על הפסוקים ולעיתים מוסיף את הערותיו. בפירושו לפסוק "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"[68] הוא מביא את דרשת רבי עקיבא, אך משום מה טוען בוודאות שרבי עקיבא חזר בו:[69]

קאי על בן כוזיבא שהיה בימי ר"ע אשר כנודע טעה בו ר"ע מקודם כסבור שהוא משיח ולבסוף חזר בו והוא נהרג, וקרוב לומר שעל יסוד דרשה נפלאה זו קראוהו בר כוכבא קודם שהכירו בטעותו, ולאחר שהכירו קראוהו בר כוזבא ע"ש שנהפך לאכזב, ובגיטין נ"ז א' נקרא בר דרומא, וי"ל שהיה מעיר כזיב שהיא בדרומה של א"י כנודע:[70]

אולי פרשנותו של ה"תורה תמימה" נובעת מיחסו המעורב לציונות, שבתחילת חייו היה מנוכר ומתנגד לה ורק בשנותיו המאוחרות יותר התקרב לתנועת המזרחי.[71]

     מעניין לראות את דברי הרב מנשה קליין[72] בעל הקו החרדי השמרני, מחבר ספר השו"ת הנודע "משנה הלכות". בתשובה לשאלה בדבר היחס לחסידי חב"ד ה"משיחיסטים" שנוהגים באדמו"ר מלובביץ' אף לאחר מותו כאילו הוא המשיח, הוא משווה בין היחס לבר כוכבא למקרה המדובר:

ובדור הזה ודאי ג"כ איכא מי שהוא ראוי להיות משיח ואם נזכה ונראה באדם אחד כזה שהוא ראוי ונראין בו כל המעלות שמבואר ברמב"ם הרי הוא בחזקת משיח ואם לא נראה בו דברים כאלו אפילו נדע שראוי להיות משיח כיון דלא נתגלה לן בכל הדרו וכחו בחכמה ובמלכות הרי אין זה בחזקת משיח וכ"ש לא משיח ודאי וכבר אמרו על בר כוכבא (כוזיבא) שר"ע הי' מנושאי כליו ואפ"ה כשראו דבר אחד שהי' חסר לו חזר בו ופוק חזי מאי עלתה לו לבר כוזיבא, וכל האומר על מי שאינו משיח לפי ההגדרה שיש לנו מלבד שהוא שקרן ומסית ומדיח הרי הוא מחליש האמונה בישראל וכופר במשיח האמיתי בביאתו ובהצלחתו והצלחת כלל ישראל, ולכן לפענ"ד כל מי שיש בידו תיכף ומיד להשתיק ולהפסיק ההכרזות שמכריזין לאחר או קודם התפילות יחי וכו' מלך המשיח שהוא בזיון לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל וגם לחלושי מח הוא רח"ל דוגמא של הנוצרים להבדיל. ובדרך רמז אמרו אל תגעו במשיחי ובנבאי אל תרעו.[73]

למעשה גם הרב קליין סובר שרבי עקיבא חזר בו, ורומז שבר כוכבא נענש בחומרה על יומרתו להציג את עצמו כמשיח. הוא ממשיך ופוסק שהאומר על מי שאינו משיח שהוא המשיח הרי זה מסית ושקרן, ומכאן הוא מסיק שהתמיכה במי שאינו ראוי לכך היא דבר חמור עד כדי דמיון לנוצרים.

     לסיכום שיטת רבני התנועה החרדית והוגיה במאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים כפי שהובאו לעיל, באופן כללי נראה שההתייחסות היא שלילית, והמניע לכך הוא הרצון שלא ליצור מודל התואם לרוח התקופה של הציונות החילונית או של חכמי ההשכלה:

א.                  העיתוי – קודם זמנו, והדבר מוזכר באופן חריף בדברי האדמו"ר מסטמר, שתולה בכך את עיקר הכישלון, כפי שהוא מדגיש: "כן בבן כוזיבא שהי' אז הדור מלא תורה וקדושה עד להפליא". זוהי שיטתו המובהקת של האדמו"ר מסטמר, שאין לעבור על השבועה שלא למרוד באומות ולא להקים שלטון וממשלה לפני ביאת המשיח. אולם ייתכן שאחרים בעלי השקפה חרדית לא יסברו כמותו ולא יטילו את עיקר הדגש על שאלת העיתוי אלא על דמותו של בר כוכבא, המצב הרוחני של העם וכדומה.

ב.                  דמותו של בר כוכבא – למרבה הפלא כמעט לא עסקו בדמותו. נראה שבעל "דורות הראשונים" אינו רואה בו דמות חיובית במיוחד, והאדמו"ר מסטמר ייתכן שרואה בו צדיק, אך כאמור הדברים אינם מפורשים.

ג.                    יחסו של רבי עקיבא – נראה שבכך ישנה תמימות דעים מופלאה שתמיכתו של רבי עקיבא הייתה זמנית ביותר, מסויגת מאוד ובהזדמנות הראשונה אף חזר בו מתמיכתו. גישה זו יש בה מן התמיהה, שהרי לכאורה אין אף מקור לכך שרבי עקיבא חזר בו מתמיכתו. הגדיל לכתוב ה"תורה תמימה", בכותבו "אשר כנודע טעה בו ר"ע" – מניין נודע הדבר? אלא שתפיסתם מונעת מהצורך ליצור ריחוק בין המרד, וכל מה שהוא מבטא, לבין רבי עקיבא, מוסר השמועה, שנחשב ל"טאבו" שאין לחלוק על דרכו והנהגתו כמי שהתקבל כעמוד התושבע"פ. לכן בנקודה הזו מתמקדים בעיקר ה"דורות הראשונים", ה"משנה הלכות" וה"תורה תמימה". שהרי אם רבי עקיבא תמך כידוע בבר כוכבא וכינה אותו מלך המשיח – לכאורה יש מקום ללמוד ממנו לתקופה זו של התעוררות לאומית וגישה מטריאליסטית, דבר שלא רצו בו והתנגדו לו הוגים אלה.

ד.                   תוצאת המרד – כישלון מוחלט, וכדברי האדמו"ר מסטמר: ונענשו בהרג רב ר"ל יותר ממה שהי' בשעת החורבן, כמבואר בכ"מ בדברי חכז"ל ובירושלמי שאז נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבוא בן דוד.[74] נראה שהדגש על כישלון המרד משותף לכולם, אך יותר מהאמירה שהמרד נכשל והתבוסה הייתה כואבת נוספה לכך האמירה שמלכתחילה כל המרד בטעות יסודו, כדברי ה"דורות הראשונים" שכאמור חוזר אינספור פעמים על הביטוי "טעות". ממילא כאשר המרד מתואר כטעות בר כוכבא הופך להיות משיח שקר, כדברי התורה תמימה: "ולאחר שהכירו קראוהו בר כוזבא ע"ש שנהפך לאכזב", או כדברי ה"משנה הלכות" בהתייחסותו למשיח שקר בדורנו: "ופוק חזי מאי עלתה לו לבר כוזיבא"...

 

גישתו של הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה קוק זצ"ל

ראינו את הגישות השונות שניסרו בחלל הדעות של ההוגים והחוקרים במאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה – הגישה של המשכילים, הגישה של החרדים, הגישה של המזרחי-יעבץ – גישות שעימן התמודד והתעמת הראי"ה ולאחריו ממשיכו הרצי"ה. על רקע זה גיבש הראי"ה את תפיסת עולמו ובתוכה את היחס למרד בר כוכבא – סוגיה משמעותית מאוד, כאמור, להבנת ההתייחסות של ההוגה לאקטואליה של תקופתו.

     הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (תרנ"ה–תרצ"ה [1865–1935]), הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל בעת החדשה, מעורר מחדש יחד עם כל הגותו שירה של ציפייה ועשייה למען הגאולה, שראה אותה כדבר שכבר החל למעשה בתקופתו.

     במכתב לתנועת בני עקיבא, שהייתה אז בתחילת דרכה, הראי"ה מעודד את בני הנוער ללכת אחר דמותו של רבי עקיבא בשלושה עניינים: אהבת התורה, גישתו הכוללת, ולבסוף – הציפייה והעשייה שלו למען חיזוק הגאולה, ובתוכה תמיכתו בבר כוכבא.

 

הראי"ה קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה חלק ב, מכתב לבני עקיבא

ב"ה. יום י"א לחדש ניסן תרצ"ד. יקירי לבבי "בני עקיבא". מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: [...]

והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל. 

לכו אחים ובנים חביבים בכח זה, בכח ד' גואל ישראל, אל ירך לבבכם, אל תערצו מכל קולות של צווחות וקל גסים. ד' עמנו, ובשמו ותורתו נדגול ונעשה חיל, לקרבת גאולתנו ופדות נפשנו, בישע צור ישראל אשר הננו לעדי עד עמו וצאן מרעיתו. בברכה, חיים, שלום, חדות רוח וקושט סלה. נאמן אהבתכם אברהם יצחק הכהן קוק.[75]

למעשה הראי"ה, כדרכו,[76] "עושה שלום" בין השיטות. כלומר מחד גיסא הוא מודה בפה מלא ש"החזון בשעתו נכשל". ללא ספק הראי"ה רומז כאן לפסוק מספר דניאל פרק יא (פרק שעוסק באחרית הימים), מאותו פרק שאת המשכו ציטטו הרמב"ם[77] ועוד ראשונים ביחס לנפילת בר כוכבא "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד". אך באופן מפתיע הראי"ה רומז לפסוק חריף יותר: "וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ". כלומר הראי"ה אינו מייחס את הניסיון ל"משכילים" שבפסוק לה אלא ל"פריצי עמך" שבפסוק יד. למה רמז הראי"ה לפריצים? הרי לכאורה זהו הקשר שלילי! כך לדוגמה מפרש "מצודת דוד" את פסוק יד: "ובני פריצי עמך.  ר''ל רשעי ישראל: ינשאו. ירוממו א''ע להעמיד נבואה אבל יוכשלו כי ימותו ויאבדו בעבור זה והם השלוחים אשר ניבאו אז עליו שהוא המשיח האמיתי ועליו נבאו הנביאים והומתו בעבור זה".[78]

     נראה שגישתו של הראי"ה ביחס לשאלת העיתוי ודמותו של רבי עקיבא היא מעט מורכבת. גם כאשר יהיה ניכר שמדובר בדחיקת הקץ ובניסיון לגאולה קודם זמנה, וגם אם דמותו של בר כוכבא ואנשיו אינה אידיאלית [נקודה שנתעכב עליה בהמשך], הראי"ה רואה בכך מרכיב חיובי לגאולה העתידה על אף הבעייתיות שבו בהווה. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי הראי"ה ביחס למעפילים שהעפילו לעלות על ההר ולעלות לארץ ישראל לאחר חטא המרגלים על אף אזהרתו של משה רבנו: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם...",[79] ובכל זאת הראי"ה רואה במעשיהם עניין חיובי עד שמבאר שאדם פרטי שהיה שותף לקבוצה זו אין בכך גנות לאדם זה [אולי בדומה לבר כוכבא שלא נמדד על פי עניינו האישי כיוון שהיה שותף לקבוצה שפעלה למען תקומת ישראל, כפי שנראה להלן]:

...אבל המעפילים שהיו רבים והיחיד נבלע ביניהם, אין זה בכלל רושם המחטיא את הצורה של החטא הסתום, שנשאר ערכו וענינו הפרטי סתום כשהיה, מצורף שהמעפילים שסוף כל סוף עם כל חטאם כבר התרוממה רוחם לגדולתה של האומה, וקשר הקודש עם ארץ ישראל הוא הוא אשר פעל עליהם את ההעפלה, שהיתה אמנם בצורה של חטא ומרידה בשעתה ועל כן לא הצליחה, אבל הערך הכללי של פעולה זו, אחרי הנקיון והזיכוך של סיגיה, הוא דבר קיים לאות ולמופת של גבורת עולמים, הקשור[ה] במעמקי הנפש של עם ד' בטבעם לארץ חמדתו, אהבת עולם אשר "מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה" [עפ"י שיר השירים ח, ז]. ומאחר שיש רישום של חטא בצורה צנועה, ראוי הוא יותר להתאגד עם מפעל כזה, שעם כל מה שיש בו מן הקלקלה הזמנית יש בו ג"כ מן הגודל והלהבת הקדושה הפנימית, הגנוזה בנשמתה של כנסת ישראל, עד שאפילו "בכל פרשת העבור כל צרכיהם הם לפני [ברכות כח, ב] מלך ישראל וגואלו", מקוה ישראל ומושיעו והרי יש כאן ג"כ רושם שיש בו שיגוב, אם החטא הסתום הזה נמצא הוא בכלל המעמד של הגבורה, האידיאלית עכ"פ, של המעפילים.[80]

אף על פי שמצד אחד חטא המעפילים נחשב כחטא בצורתו הגלויה באותו זמן, "הערך הכללי של פעולה זו, אחרי הנקיון והזיכוך של סיגיה, הוא דבר קיים לאות ולמופת של גבורת עולמים".

     באופן דומה נראה שהראי"ה חותר לבאר את היחס למרד בר כוכבא. גם הראי"ה רואה במרד בר כוכבא מעשה שניתן לראותו כפעולה שהיא בגדר התפרצות קודם זמנה, בדומה לתפיסתו של האדמו"ר מסטמר ועוד הוגים, ואפילו מסכים שהמרד הסתיים בכישלון;[81] מאידך גיסא הוא מבהיר שניסיון זה לא היה לשווא ועוד יבוא הזמן שניסיון דומה יצליח. "והתור הזה הולך ובא", כדבריו, ובכך רומז כמובן לתקופה שבה הוא חי – ראשית פריחת היישוב היהודי בארץ ישראל (והדברים מזכירים באופן מפתיע את דבריו הנודעים של אורי צבי גרינברג: "אמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר").

     מה הכוונה בביטוי "בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה"? הכוונה לרבי עקיבא שאמר בפיו הקדוש על בר כוכבא "דין הוא מלכא משיחא" – שהביטוי הזה לא נאמר לשווא ויבוא הזמן שהביטוי יתממש, והנה הגיע הזמן שהמודל הזה מתממש!

 

דמותו של בר כוכבא

עוד התייחסות לדמותו של בר כוכבא היא ביחס להתבטאותו הבעייתית: "וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיוּ אוֹמְרִים: 'לָא תִסְעוֹד וְלָא תַסְכֵּיף', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ס, יב): הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ",[82] הכרזה שנראית ככפירה או כעזות פנים כלפי מעלה. הראי"ה מסביר זאת כאמירה שקולה שבאה לחזק את ההשתדלות במלחמה ואת ההימנעות מהסתמכות על הניסים:

בר דרומא שאמר "לא תסעוד ולא תתקוף" ובניחותא אמר: הלא אתה אלוקים זנחתנו כו', היינו שיטת הלאומיות שאומרים "אם אין אני לי מי לי" ושאין להשתמש בביטחון לענין לאומי, אמנם כשיש דעת [עומק] בקהל הדבר ראוי שהתעוררות הגבורה בכל מסיבותיה הנה דרכי התוצאות הראויות. ולפעמים כשהמצב המוסרי מחייב שרק על ידי ההכרזה של "אם אין אני לי מי לי" יאבד כח הביטחון מכמה לבבות שאינם מגיעות לכלל דעת את ד' ודרכיו, הדבר שקול אם כדאי לאבד טובה רוחנית בשביל דבר עממי; ויש פנים לומר שבהתגברותם של ישראל ירבו הקניינים הרוחניים לעשות חיל, עד שאין לחוש כלל להפסד המועט שמגיע לחסרי דעת. ומכל מקום נראה שלא היה רוח חכמים נוחה מזה בזמן בית שני.[83]

ללא ספק זו פרשנות נועזת של הראי"ה [ואולי לא בכדי לא התפרסמה בכתבים הערוכים]. הראי"ה מצדיק אמירה שנראית בעייתית מאוד, אם כי מסייג שמכל מקום נראה שלא הייתה רוח חכמים נוחה מזה בזמן בית שני.[84] הסבר זה מתאים לגישתו של הראי"ה ובנו הרצי"ה ביחס לפירוש הפסוק "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). דווקא פסוק זה, שהיווה מקור ודוגמה להתנהגות שלילית של גאווה ואפילו כפירה אצל פרשנים רבים, קיבל פרשנות הפוכה במשנתם, והם בחרו לאמץ את פירושו של הר"ן בדרשותיו[85] שיש בכך עניין חיובי, ואפילו ציווי: "ואמרת בלבבך"! שהרי אדם צריך להכיר את הכוחות והכישרונות שה' נתן לו, ולאחר שיכיר ויהיה מודע לכוחותיו האישיים והלאומיים יוסיף ויאמר את הפסוק הבא: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". על פי פירוש זה נהג למשל הרצי"ה ללכת לראות את המצעד הצבאי ברחובות ירושלים,[86] וייתכן שעל כך הסתמך כאשר אמר על ההתבטאות הפרובוקטיבית של משה דיין "אנו לא זקוקים לניסים" – "אלו מילים גדולות של אמונה".[87]

     מקור נוסף שבו הראי"ה מתייחס לבר כוכבא הוא שמונה קבצים – כתבים שידועים כבלתי ערוכים ומעובדים, וכך כתב הרב בפסקה ארוכה שבה פירט את השלילה שבמינות ואת רבי עקיבא כלוחם הגדול בה:

שטנה של המינות בהתחלת צמיחתה, רבי עקיבא, הוא שדרש על כל קוץ וקוץ תילים של הלכות. הוא שהכיר את הערך של האומה בכללה וכחה לא-להים, בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה, ידע כי חלק ד' עמו, ונשא כליו של בן כוזיבא, אולי תצמח ממנו ישועה לישראל. מסר נפשו על נטילת ידים, ויצאת נשמתו באחד. הוא איש הישראלי בעומק יסודי הפנימי, למרות מה שהוא בן גרים בחיצוניותו [...] וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק.[88]

ניתן להבחין בשני ביטויים חשובים של הראי"ה בהתייחסו לרבי עקיבא ותמיכתו בבר כוכבא.

     הראשון: "הוא שהכיר את הערך של האומה בכללה וכחה לאלהים, בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה" – כלומר יש כאן אבחנה שמרד בר כוכבא היה ביטוי לגבורה גופנית גדולה, ובכל זאת רבי עקיבא ידע להעריך את הגבורה הזאת כערך ששייך לאומה ו"כחה לא-להים".

     השני: "אולי תצמח ממנו ישועה לישראל". רואים כאן הסתייגות של הרב: "אולי". כלומר הרב מלמד אותנו שאף כשאין ודאות שזו הגאולה יש לתמוך בהתעוררות של האומה אפילו אם היא מתגלה בגבורה גופנית.

     מקור נוסף שהראי"ה מתייחס בו לבר כוכבא מופיע גם הוא בשמונה קבצים. בפסקה ארוכה שכולה הסתר, העוסקת במעלת המשיח שיאיר בתוך החוצפה ובכוח הגרים להביא לכך, כדוגמת רבי עקיבא שהיה בן גרים:

וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות, ונשתלשלה תורה שבעל פה בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה על ידי אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא, ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל.[89]

הראי"ה מתייחס לעובדה שבר כוכבא לא עמד במבחן ה"מורח ודאין" אך לא חשש מכך, "שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל". כלומר, כאשר עוסקים בתכונות האישיות של בר כוכבא או כל מנהיג אחר לתקומת ישראל המבט אינו אישי, אלא אישיותו מתבטלת ביחס לכלל ישראל וכך היא נאמדת.

 

האם לשיטת הראי"ה תלמידי רבי עקיבא מתו במרד?

כפי שראינו זה עתה, הראי"ה ודאי סובר שרבי עקיבא תמך במרד ובמנהיגותו של בר כוכבא שהתגלתה כלפי חוץ כמנהיגות של גבורה גופנית,[90] ואף ראה תקופה זו כראויה להיות גאולה ומלכות המשיח, ראיה המשמשת סימן לדורות, על אף המורכבות בדמותו של בר כוכבא ואנשיו ובעיתוי שאולי הקדים את זמנו. אך האם הראי"ה הרחיק לכת והיה מהסוברים שרבי עקיבא אף גייס את תלמידיו לצבא של בר כוכבא, ויותר מכך – 24,000 תלמידיו מתו במרד ולא כפי הפירוש המקובל שמתו מיתה טבעית במגפת האסכרה? יש לציין שעצם הטענה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד התבססה בעיקר על דברי רב שרירא גאון באיגרתו בנוסח הספרדי:

והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא.[91]

טענה זו הפכה לפולמוס גדול שאין כאן המקום לפורטו,[92] אולם נתמקד בגישת הראי"ה ובנו הרצי"ה. הרצי"ה ודאי סובר שתלמידי רבי עקיבא השתתפו במרד בהוראת רבם:

דווקא מתוך גדלותו בתורה, מתוך מסירות נפש לקיום התורה, בדרגת קודש קודשים, נמשכה הכרת הקדושה של הלאומיות הישראלית, והצטרף הוא ותלמידיו לתנועת המרד, תמך בבר כוכבא, ועודדו במלחמתו.[93]

ועוד אמר:

בגמרא נזכר שרבי עקיבא, שהיה גאון בתורה וגדול ביראת שמים – היה ראש ישיבה גדול ביותר, מרביץ תורה גדול, ולו שנים עשר אלף זוגי תלמידים. תלמידים אלו היו ודאי צדיקים וקדושים [...] ומתוך גדלות זו היו גם חיילים.[94]

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מתלמידיו הראשונים של הרצי"ה, נשא נאום באירוע המרכזי לציון ארבעים שנות הישיבה, ואלו דבריו:

אני מרשה לעצמי לומר דברים שלא הרשיתי לעצמי לומר במשך ארבעים שנה, הקב"ה זיכה אותי להיות ראש ישיבה. מאז רבי עקיבא עוד לא היה ראש ישיבה [כמוני] שלימד תורה ואחר כך החבר'ה הלכו להילחם וחזרו מהמלחמה לבית המדרש. זוהי תופעה היסטורית.[95]

שמואל ישמח, במאמר שייחד לנושא, טוען שאין בסיס מוצק לעצם הטענה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד, ואף טוען שעבר על כל דברי הרצי"ה ביחס לבר כוכבא ולא ראה פירוש כזה.[96] מאידך גיסא הוא מוצא רמז בדברי הראי"ה שניתן להבין ממנו שהם אכן מתו במרד.[97]

     בתגובה לדבריו כתב הרב ארי שבט מאמר קצר ובו הוא טוען בתוקף שהטענה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד מבוססת מאוד ונכונה, ואף הראי"ה ובנו הרצי"ה סוברים כך.[98]

 

סיכום גישת הראי"ה לדמותו של בר כוכבא

א.   העיתוי – אין כמעט התייחסות לנושא העיתוי, אך באופן מרומז נראה שהראי"ה מסכים עם ההוגים החרדים, ולהבדיל המשכילים, שהעיתוי היה שגוי, כפי שהדבר ניכר בביטויו במכתב לבני עקיבא: "ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל",[99] ביטוי שכאמור מזכיר את דברי החזון של דניאל: "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" (יא, יד), ובהמשך: "יבוא תור לה'" – משמע שאותו חזון הקדים את זמנו. יחד עם זאת הראי"ה לשיטתו, כפי שראינו לעיל ביחס למעפילים, סובר שעשייה למען תקומת ישראל אף קודם זמנה אינה הולכת לאיבוד ויבוא זמנה להתגלות.[100]

ב.   דמותו של בר כוכבא – אף בעניין זה הראי"ה אינו מאריך לעסוק. ישנן התייחסויות עקיפות, בעיקר כיצד התייחס רבי עקיבא אליו ואל המרד: ביחס למבחן שערכו חכמים כמובא בסנהדרין אם בר כוכבא יכול לחולל מופתים: "ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל" – כלומר גם אם אינו מחולל מופתים, וייתכן שהראי"ה סובר שאף גרוע מכך – השיפוט של מנהיג הגאולה אינו במישור הפרטי. כמו כן ביחס להתבטאות ה"לא מוצלחת" בצאתם למלחמה: "לא תסעוד ולא תכסוף", הראי"ה מלמד זכות שהיה כאן שיקול של הגדלת הגבורה, בבחינת הכרזה של "אם אין אני לי מי לי", שאומנם "יאבד כח הביטחון מכמה לבבות שאינם מגיעות לכלל דעת את ד' ודרכיו", ומאידך גיסא: "שבהתגברותם של ישראל ירבו הקניינים הרוחניים לעשות חיל".

ג.     התייחסותו של רבי עקיבא – בעניין זה הראי"ה מאריך להסביר שרבי עקיבא, דווקא מתוך גדולתו בתורה ומתוך ראייתו הרחבה, תמך במרד, תמיכה שיש לה משמעות נצחית. הראי"ה, בניגוד לבני הדור הקודם הרש"ר הירש וה"תורה תמימה", מדגיש באופן חיובי מאוד את היחס של רבי עקיבא לבר כוכבא ובכך "מיישר קו" עם פרשנות המשכילים, וככל הנראה אף רואה בבר כוכבא ובמרד שהוביל, בדומה לדברי הרמב"ם, מודל לגאולה שלנו. הראי"ה מסביר שיש לדעת להעריך גבורה גופנית של האומה כדבר עמוק של "ערך האומה בכללה", ולכן יש לתמוך בכך משום ש"אולי" תצמח מכך ישועה לישראל (אף על פי שבמכתב לבני עקיבא הראי"ה נחרץ בכך שהפעם מדובר בוודאי "בדבר האמיתי" ואינו מסתפק בכך]. מעבר לכך, הרצי"ה סבר שרבי עקיבא שלח את תלמידיו להשתתף במרד כחיילים בצבאו של בר כוכבא; תלמידיו נחלקו האם גם סבר כדעה שאף מתו במרד, אם כי מסתבר שזו הייתה דעתו וכעדות תלמידיו הקרובים,[101] וכנראה אף דעת אביו הראי"ה.

ד.    האם המרד נכשל? באופן מפתיע נראה שהראי"ה אכן מסכים שהמרד נכשל, כדבריו במכתבו לבני עקיבא: "ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית", וכפי שכתב בספרו עין איה על ברכת "הטוב והמטיב" [ובו חלק על פרשנותו השלילית של הרש"ר הירש – הובא לעיל]: "כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה". יחד עם זאת הראי"ה מדגיש בשני המקורות שהכישלון היה זמני – לשעתו – וכוח החיים של המרידה נשאר גנוז ברוח האומה, וכן דברי רבי עקיבא שזיהה את בר כוכבא כמלך המשיח לא היו לשווא, אלא כל אלו ישובו ויתגלו, וכדבריו שם במכתבו לבני עקיבא: "בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל".



[1] י' ידין, "מרד בר כוכבא ותוצאותיו – שיחה", מבפנים מו 1-2 (דצמבר 1983) (קטעים).

[2] "מרד בר כוכבא – אומר הרכבי – הביא את השואה הצבאית והחורבן הגדולים שבתולדותינו. התבוסה הייתה צפויה, שכן ליהודים לא היה סיכוי להביס את הצבא הרומי. אין זו רק חכמה שלאחר המעשה. מחוללי המרד לקו בחולשה בחשיבה ריאליסטית". שם.

[3] אף הרכבי, לא פחות מידין, שאב את השקפתו מיחסו להיסטוריה. בתשובה לשאלה מדוע בשנות החמישים הייתה מדיניותו שלא להגדיל את הצבא, ענה: "לא הייתה ברירה, משום שהמצב הכספי היה קשה מאוד. אמנם תמיד אפשר לפנטז, אבל צריך לעמוד בשתי הרגליים על הקרקע. וכל גישתנו הייתה לא גרנדיוזית. בשנות החמישים הראשונות הצורך הכלכלי הביא לקיצוץ בתקציב צה״ל, שגרם לאותו ניגוד בין בךגוריון לבין ידין, שהיה גנרל שנוטה לפינטוז של גרנדיוזיות, ואז בן־גוריון, עם כל הצער הרב, הביא להתפטרות ידין". פ' גינוסר וז' שלום, "ראיון עם יהושפט הרכבי (14 בינואר 1994)", בתוך: פ' גינוסר (עורך), עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 5, באר שבע 1995, עמ' 1, וכן בהמשך הריאיון: "ההיסטוריה מלמדת לקחים [...] ההיסטוריה היא מורה", שם, עמ' 12, וכן: "כאשר הייתה ועדת כהן לגבי סברה ושתילה היא לא טענה ׳אתה הרגת אותם׳, היא טענה: ׳איך זה לא ראית את הנולד׳? בעד אי ראיית הנולד היא דרשה לפטר אנשים. כבר היה לי ויכוח גדול בעניין בר־כוכבא [...] אין זו חוכמה לאחר מעשה להבין שבר־כוכבא לא היה יכול להצליח", שם, עמ' 15–16.

[4] א' רייכיל, "ההיסטוריון החרדי" – ספר זכרון לרב יצחק אייזק הלוי, משה אויערבך (עורך), בני ברק תשכ"ד. מעין זה כתב דוד תדהר על דרך המחקר של ההיסטוריון ר' זאב יעבץ: "בשבילו לא היתה ההיסטוריה חיטוט בשרידים ובמזכרות לשם ידענות, אלא כמו תודעת האתמול של אדם חי, שתדריך את צעדיו ופעולותיו גם היום ומחר". ד' תדהר, "זאב יעבץ", בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תל אביב 1962, כרך יב עמ' 4052.

[5] רבות נכתב בהקשר זה על סיפור מצדה, ראו למשל ג' שקד, "בין הכותל ובין מצדה — השואה והתודעה העצמית של החברה הישראלית", בתוך: ג' טיקוצקי ומ' שקד (עורכים), תמונה קבוצתית, תל אביב תשס"ט, עמ' 118–130; ד' ביתן, "מצדה — הסמל והמיתוס", בתוך: מ' נאור (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1900–1967, ירושלים 1990, עמ' 221–235;N. Ben-Yehuda, The Masada Myth: Collective Memory and Mythmaking in Israel, Wisconsin 1995.

[6] כזהו למשל השימוש של הרפורמים בהיסטוריה של תולדות ההלכה, כדי להצדיק שינויים בהווה. ראה מ"א מאיר, "היהדות ההיסטורית של אברהם גייגר", בתוך: י' כהן (עורך), מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 434–443, ובהרחבה: י' שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, ל' לזר (מתרגם), ירושלים תש"ס.

[7] "לאורך מאות בשנים הסתייגה כאמור המסורת היהודית מדמותו של מנהיג המרד. רק בתקופת ההשכלה התעורר בבר-כוכבא ענין ספרותי, שעלה בקנה אחד עם הרוח הרומנטית-לאומית שנשבה בשנים אלו". ש' טוראל, "הבנייתו של מיתוס הגבורה", בתוך: ג' דולב (עורך), בר כוכבא: זיכרון היסטורי ומיתוס הגבורה, תל אביב 2016, עמ' 10–46, עמ' 13; "דמויותיהם של יהודה המכבי, אלעזר בן מאיר ושמעון בר כוכבא, אשר הנהיגו מרידות בשלטון זר בימי קדם, סיפקו לישוב היהודי פרדיגמות היסטוריות כמופת למאבק למען התחיה הלאומית". שם, עמ' 20.

[8] השאלה הדתית היא כמובן כיצד ליישב בין הביטחון בה' לבין החשש של "כוחי ועוצם ידי", כפי שלימדו חז"ל. הרוח השלטת במחנהו של בר כוכבא הייתה מיוחדת במינה: "וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיוּ אוֹמְרִים: 'לָא תִסְעוֹד וְלָא תַסְכֵּיף', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ס, יב): הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (מדרש איכה רבה, פרשה ב, ד"ה ד בלע ה' חלק ב), וכעין זה בתלמוד ירושלמי, תענית ד, ה [סח, ד]: "לא תסעוד ולא תכסוף".

 [9] הדיונים בתלמוד ידועים, אזכיר רק מעט מזעיר: "בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו" (בבלי, סנהדרין צג, ב); "תני ר' שמעון בן יוחי: רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה דוֹרֵשׁ (במדבר כד, יז): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, אַל תִּקְרֵי כּוֹכָב אֶלָּא כּוֹזָב. רַבִּי עֲקִיבָא כַּד הֲוָה חָמֵי לֵיהּ לְהָדֵין בַּר כּוֹזִיבָא הֲוָה אָמַר הַיְינוּ מַלְכָּא מְשִׁיחָא! אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרָתָא: עֲקִיבָא! יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֶיךָ וַעֲדַיִן אֵינוֹ בָּא" (ירושלמי, שם, ומדרש איכה רבה, שם). קיימים הבדלי מגמות בין הירושלמי לבבלי: "מפתח שיטתי להבנת מגמתו של התלמוד הבבלי בסוגיות אלו ובסוגיות רבות אחרות מצוי במאמרו של פרופ' יהושע אפרון על מלחמת בר-כוכבא (בתוך: מרד בר-כוכבא – מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ד) [...] מראה אפרון את מגמתו האנטי-מדינית של התלמוד הבבלי לעומת המקורות החז"ליים הארצישראליים. באחרונים, שהיו קרובים בזמן ובמקום אל ההתרחשויות, ניתן למצוא הדים אותנטיים וטעונים של המאורעות ההיסטוריים, בעוד התלמוד הבבלי מקדם מתוך עומק הגלות גישה של פסיוויות פוליטית שהתאימה לזמן ומקום אחרים, ימים רבים לאחר החורבן" (א' מלאך, "הקרב האחרון של בר כוכבא", מוסף שבת של "מקור ראשון", ה' באב תשע"א, 5.8.11).

ביחס למרידה ברומאים באופן כללי ראה בתלמוד בבלי (שבת לג, ב) המחלוקת המפורסמת בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה בר עילאי לגבי היחס לרומאים, וכן הוויכוח בן רבי יוסי בן קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון (מעשרת הרוגי המלכות): "תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך?!" (בבלי, עבודה זרה יח, א).

וראה בשיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שם הוא מתאר באריכות מחלוקת קשה שפילגה את חכמי המשנה סביב היחס למרד בר כוכבא וההתנגדות לרומאים: הרב ש' אבינר (עורך), שיחות הרב צבי יהודה למועדים, כרך ב, ל"ג בעומר שיחה א-ב, ירושלים תשס"ז, עמ' 235–249.

[10] רמב"ם, הלכות מלכים פרק יא הלכה ג. ההדגשות שלי.

 [11]אברבנאל, ספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון, פרק ד, במלכות בן כוזיבא ובדעת ר' עקיבא בו ובחזרת השבטים. ההדגשות שלי.

[12] ראה למשל בדברי הראב"ד שם: "והלא בן כוזיבא היה אומר 'אנא הוא מלכא משיחא', ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא, וכיון דלא עביד הכי קטלוהו!". ה"כסף משנה" שם בהלכות מלכים מצדד בקושיית הראב"ד, ואלה דבריו: "ודברי הראב"ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צג, ב), אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי אומות העולם. וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ"מ מה שכתב שר"ע היה נושא כליו צ"ע היכא מייתי לה". כסף משנה הלכות מלכים פרק יא. ההדגשה שלי.

[13] "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח, א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו". הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, חלק ג, ירושלים תר"ץ, אגרת תתעא, עמ' קנה (תרע"ח, לתלמידו ד"ר משה זיידל).

[14] וראה במאמרו של אסף מלאך, "הקרב האחרון של בר-כוכבא" (לעיל, הערה 9), שבו הוא סוקר כיצד לאורך כל ההיסטוריה נלחם בר כוכבא כביכול על שמו הטוב כנגד מכפישים רבים.

[15] בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה. מרד בר כוכבא התקיים לדעת רוב החוקרים בעיקר בין השנים 132–136 לספירה.

[16] "...לאור כל מה שאירע לאומה עם חורבן הבית ברור הוא כי התהליך של ההתאוששות לא נעשה מאליו, אלא מתוך מאמצים מרובים מחושבים ומכוונים של מורים ומנהיגים ברוכי כשרון ומעט שעמדו לישראל בשני הדורות לאחר חורבן הבית". ש' ספראי, "התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה", בתוך: הנ"ל, בימי הבית ובימי המשנה: מחקרים בתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ו.

[17] "כעת צריך לנווט את האומה לחיים מחודשים. אחד המפעלים הגדולים של ריב"ז להצלת התורה והאומה היה תיקון תקנות [...] יש בסיס לטענה שכבר הושמעה, שמרכז הכובד במפעלו של ריב"ז הוא דווקא ביצירת דרך החיים היהודיים נטולי המקדש". ב' לאו, חכמים, כרך שני: ימי יבנה עד מרד בר כוכבא, תל אביב 2007, עמ' 30.

[18] "...וזה דבר מתמיה מאוד שזה היה בביתר קודם תשלום הפ"ה יובלים, בתוך זמן הנמנעות, ואיך א"כ חשבו חכמי ישראל שהיה בן כוזיבא מלך המשיח. ור"ע יועץ וחכם חרשים ונבון לחש איך טעה בזה שהיה נושא כליו? ואיך חשב בזמן הימנעות ביאת המשיח שהוא יהיה זמן בואו?". אברבנאל (לעיל, הערה 11), שם.

[19] "...בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו". תלמוד בבלי, סנהדרין צג, ב; "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת". רמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג.

[20] "...וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִיבָא, וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מְקֻטָּעֵי אֶצְבַּע, שָׁלְחוּ לוֹ חֲכָמִים: עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִין? [...] וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיוּ אוֹמְרִים: 'לָא תִסְעוֹד וְלָא תִכְסוֹף', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ס, יב): הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (ירושלמי ומדרש איכה רבה [לעיל, הערה 8]).

"משמעון בן כוסבה ליהושע בן גלגולה שלום. מעיד אני עלי תשמים – – – שאני נותן תכבלים ברגליכם כמו שעסיתי לבן עפלול"; "בפקודה לאנשי עין גדי: וכל איש תקועי אשר ימצא אצלכם – הבתים אשר ישתכנו בתוכם – יישרפו". תוכן חלק מהאיגרות בתרגום לעברית. אתר ויקיפדיה, בערך "מערת האיגרות".

"ביד תקיפה שלט בר-כוכבא על העם; ידענו על כך מאגדות התלמוד, אף התעודות יוצאות לאותו דבר; המנהיג משתרר בעוז על אנשיו, דורש משמעת חמורה, מאיים בפורענות על המפקדים, מחרים קרקעות, מגייס סוררים, ומזכיר מעשים שהיו. היה סורר אחד בשם בן עפלול, והלה בא על עונשו". ש' אברמסקי, "מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים", מחניים נט (תשכ"א).

[21] "בר כוכבא אינו בולט בצדקותו ורוחניותו, ולכן היו חכמים שטענו נגד כל השתתפות במלחמתה של 'לאומיות חילונית' ". הרצי"ה, מתוך שיחות הרב צבי יהודה למועדים (לעיל, הערה 9), שם, עמ' 236.

[22] כפי שפתחנו, יהושפט הרכבי טען ש"מרד בר-כוכבא הביא את השואה הצבאית והחורבן הגדולים שבתולדותינו", וכן ראה בספרו של הרב בני לאו "חכמים": "אמת, בר-כוכבא הוביל את העם לעצמאות ולתודעת לאומיות מחודשת. אך דומה שמכאן ועד האמירה 'אמת תורת בר-כוכבא' הדרך רחוקה. צריך להודות שרהב ושקר תורתו. מי שמוציא את הקב"ה מהמגרש, אומר בלבבו 'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' ומעז לדרוס את דודו – לעולם לא יושיע את ישראל [...] מולדת אינה תחליף לחיים דתיים [...] ההתמכרות לאידיאל אחד של תקומה לאומית ארצית אינה יכולה להיות נחלת יהודי המאמין בחזון הגאולה". ב' לאו, חכמים (לעיל, הערה 17), עמ' 378.

[23] שיחות הרב צבי יהודה למועדים (לעיל, הערה 9), שם, עמ' 235–236.

[24] ייתכן שהרצי"ה התכוון בין היתר למשפטים הבאים של גרץ: "כולם היו אנשי לב המקנאים קנאת פלאים, ובלב כולם להטה אש התשוקה לעמוד בשורה ראשונה במערכות ישראל, ביום קומם לשבור מוטות עול ברזל אשר שמו עליהם הרומאים, ואת לבם קנה רבי עקיבא ראשונה, לעמוד בקשרי מלחמת חובה בעד עם ה', המנשא את נפשו לצאת לחופשי מעול זרים". צ' גרץ, דברי ימי ישראל, תל אביב תשט"ו, עמ' 100.

[25] ראה הרחבת העניין במאמרו של ש' קריז, "הוויכוח על החינוך הלאומי בסניף 'חברת מפיצי השכלה' באודסה", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11(ב) (תשנ"ג), כרך 2, עמ' 43–46.

[26] מתוך ויקיפדיה, הערך "תנועת ההשכלה".

[27] צ' גרץ, דברי ימי ישראל, ש"א קמנצקי (מתרגם), תל אביב תשט"ו, כרך שלישי, עמ' 59.

[28] שם, עמ' 60.

[29] ש' אטינגר, "מבוא: יהדות ותולדות היהודים בתפיסתו של גרץ", בתוך: צ' גרץ, דרכי ההיסטוריה היהודית, ירושלים תשכ"ט, עמ' 12–35.

[30] תקע"ה–תרס"ה (1815–1905), וינה. היסטוריון וחוקר התלמוד, מחבר "דור דור ודורשיו".

[31] יא"ה וייס, "דור ודור ודורשיו" – דברי הימים לתורה שבעל פה, אנציקלופדיה יהודית דעת, מהדורה וירטואלית, חלק ב, עמ' 3. ההדגשות במקור.

[32] אליבא דגרץ "מיד עם כניסתה של היהדות להיסטוריה היא מוצגת לפנינו כשלילה, היא שוללת את האליליות, אולם אין היא ממלאת לאחר מכן תפקיד פעיל בעולם; נהפוך הוא...". אטינגר, שם.

[33] ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), תקמ"ה–ת"ר (1785–1840), הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים בתנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת "חכמת ישראל", פילוסוף יהודי שיטתי שהייתה לו השפעה רבה מאוד במאה התשע עשרה.

[34] ר"נ הכהן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן: ספר מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל, למברג 1851, עמ' 89.

[35] שם, עמ' 93. ההדגשות במקור.

[36] ראה בהרחבה בספריו של ד"ר אריה מורגנשטרן העוסקים בשאיפות משיחיות ובפעילות למען יישוב הארץ, למשל "בתחילת המאה הי"ט חלו שינויים מופלגים בתולדות עם ישראל [...] באותה עת ממש החלל גם תהליך איטי וסמוי מן העין של בניית מרכז חדש-ישן לעם היהודי בארץ ישראל. תחילתו של התהליך ניכרת באופן מעשי עם עלייתם של אלפי יהודים לארץ ישראל בתקופת זמן קצרה של כשלושים שנה. המניע הפנימי לעלייה זו קשור בהתעוררות משיחית שפקדה שכבות רחבות מקרב היהדות המסורתית באימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה ובמזרח אירופה". א' מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ה, פתח דבר, עמ' 7.

[37] מדוע הדברים רק רמוזים ועטופים בלשון צינית ולעגנית? אולי כדי לא להתעמת עם הקונצנזוס הלאומי והיחס החיובי שעבר באופן טבעי במסורת היהודית כלפי רבי עקיבא ומרד בר כוכבא.

[38] רייכיל, ההיסטוריון החרדי (לעיל, הערה 4), עמ' קמד.

[39] ז' יעבץ, תולדות ישראל, חלק ו – הפולמוס האחרון, תל אביב תרצ"ד, עמ' 117–127, וכן הציטוטים שיובאו להלן.

 [40] "בעבודתו ההיסטוריונית היה בעצם גם פובליציסט, שמגמתו להשפיע על הליכות ההווה בכיוון מסוים, והכיוון שלו היה: שמירת אמונים למורשת הקדושה של האומה, הגנה עליה מפני זלזולים והריסות, ושאיפה לחידוש ימינו כקדם בחומר וברוח בארץ הקדושה, בצביון האידיאלי המתואר במקורות שבספרותנו העתיקה. במגמה זו נכתב מאמרו הגדול 'מגדל המאה', שנדפס ב'כנסת ישראל' של שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ) לשנת תרמ"ז, בו מתח בקורת על תנועת ההשכלה, שהביאה לטמיעה ולהתכחשות לעצמאית היהודית". תדהר, זאב יעבץ (לעיל, הערה 4), המשך הציטוט שם.

[41] בדברי ימיו מתגלה שבזמן שכתב את חיבורו הגדול "תולדות ישראל" הייתה עסקנותו הציונית למען המזרחי ויישוב הארץ בשיאה: "קרוב לעשר שנים ישב בווילנא והתמסר להמשכת ספרו הגדול תולדות ישראל, שהחל בחיבורו עוד בשנת 1871 וכתיבת חלקו הראשון נמשכה 25 שנה, עד שהופיע ב-1895, ומאז ועד יומו האחרון עסק 30 שנה בחיבורו זה והצליח להוציא ממנו 9 כרכים בחייו. באותו זמן נכנס בכל חום לבו לעבודה לאומית-ציונית, השתתף עם הרב יצחק יעקב ריינס מלידא ביסוד הסתדרות המזרחי, נחשב לאידיאולוג שלה ובמשך שנתים (1903–1904) ערך את ירחונה 'המזרחי', בו המשיך לפרסם ממחקריו". שם, עמ' 4053.

[42] גם בהספד שכתב הראי"ה על יעבץ הוא מדגיש את פועלו כלוחם כנגד חוקרי "חכמת ישראל ותולדתו": "עם מותו של יעבץ אבד לנו לוחם כביר רוח וטהר לב... לוחם בעד צדקת האמת שנתעוותו דרכיה בעטים של אלה חוקרי חכמת ישראל ותולדתו אשר לא הסתפקו בהכנסת יפיפותו של יפת לאהלי שם אלא שחפצו גם לנתוץ את אהלי שם ולבנות במקומם במות טלואות לשם יפת". הראי"ה קוק, "ספרא רבה בישראל – הספד על ר' זאב יעבץ ז"ל", מאמרי הראי"ה, חלק ב, ירושלים תשד"מ [מהדורה מתוקנת תשמ"ח], עמ' 381.

[43] הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, חלק ב, ירושלים תשמ"ה, אגרת שנה, עמ' כ (אדר תרע"א, לרב מאיר ברלין).

[44] רש"ר הירש, תקס"ח–תרמ"ט, 1808–1888.

[45] פירוש הרש"ר הירש לדברים, ירושלים תשכ"ז, פרק ח פסוק י.

[46] שם. ההדגשה שלי.

[47] על אף המרחק הרעיוני העצום בינו לבין הרבי מסאטמר, בנקודה זו דבריהם קרובים מאוד, ראה: "What Does Satmar and Rav Hirsch Have in Common?", in:

http://slifkinchallenge.blogspot.co.il/2016/09/what-does-satmar-and-rav-hirsch-have-in.html.

[48] במכתב לרב צבי הירש קלישר, מראשוני חובבי ציון, הוא מתנגד לכך במפורש ואינו רואה בכך שום מצווה, ומסתמך על מסורת ישראל העתיקה: "להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה". רש"ר הירש, שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים יב, ניו יורק תשנ"ב. ההדגשות שלי.

[49] "ע"כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ניתר שהוא סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים". הראי"ה קוק, עין איה, ברכות, ירושלים תשס"ז, פרק ז אות לא. ההדגשות שלי.

[50] רבי יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ), תר"ז–תרע"ד (1847–1914).

[51] על יחסם האוהד על פי רוב של גדולי ישראל לחיבור מהזרם החרדי "דורות הראשונים" ראה בפורום אוצר החכמה: 'יחס החזון איש לספר דורות ראשונים לרבי אייזיק הלוי,

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=10047http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=10047

[52] ר' יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים – דברי הימים לבני ישראל, מיין תרס"ח, חלק ה, עמ' 584–590, בפרק "סיבת המלחמה", וכן כל המובאות להלן. ההדגשות בעיבוי שלי, ההדגשות בריווח במקור.

[53] מעניין לציין שאף בר כוכבא מתואר כמגויס למרד ולא כבעל שיעור קומה שמאחד את העם ומעורר אותו למרד ולמלחמה.

[54] ראה לעיל הערה 9.

[55] רייכיל, ההיסטוריון החרדי (לעיל, הערה 4), עמ' קמד.

[56] "במרץ ובמאמץ שעלה על כוחות גופו החלש מזוקן, השתדל הלוי לסלול דרך בין שתי הקצוות. בעזרת ר' יעקב רוזנהיים ובתמיכת החברה לענייני החרדים-בגרמניה נוסדה ההסתדרות 'נצח ישראל' לפתיחת בתי ספר לתורה עם דרך-ארץ במושבות, כדי להכשיר את הנוער לעסוק בכל מיני מקצועות ומסחרים שבארץ בלי ביטול תורה". מ' אליאש, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", בתוך: מ' אויערבך (עורך), ספר זכרון לרב יצחק אייזק הלוי, בני ברק תשכ"ד, עמ' קלא–קמא.

[57] הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, חלק א, ירושלים תשמ"ה, אגרת קלו, עמ' קסח (אייר תרס"ח, לרב אביגדור ריבלין). ההדגשות שלי. כמו כן בדברי הרצי"ה: "וכל עניינו של ר' אייזיק הלוי, בעל 'דורות ראשונים', היה להילחם בדבריו של גרץ". שיחות הרב צבי יהודה למועדים (לעיל, הערה 9), עמ' 244.

[58] הרב יואל טייטלבוים (י"ז בטבת תרמ"ז – כ"ו באב תשל"ט [13 בינואר 1887 – 19 באוגוסט 1979]) היה האדמו"ר המייסד של חסידות סאטמר. מחבר הספרים "ויואל משה" ו"דברי יואל". הנהיג קו שמרני, ונודע כמתנגד קיצוני ובלתי-מתפשר של הציונות ואגודת ישראל.

[59] "למרות ההערצה וההערכה הרבה לה זכה הרבי בקרב רבים ממנהיגי הציבור החרדי ופוסקיו, היו רבים שהתנגדו לו ולדעותיו בצורה חריפה. לא רק ברי הפלוגתא ה'טבעיים' מאנשי הציבור הדתי לאומי, אלא דווקא מנהיגים חרדיים שנפגעו מהרבי, התבטאויותיו ופסקיו. דוגמא לכך ניתן למצוא אצל הרבי מבעלז שהגיע לתל אביב במהלך מלחמת העולם השניה ונשתקע בארץ ישראל". ר' קדוש, על הגות דתית קיצונית: משנתו הרדיקלית של האדמו"ר מסאטמר, עבודת דוקטור, אוניברסיטת קייפטאון, קייפטאון תשע"א, עמ' 40.

[60] ניתן לדייק זאת גם מתוך דבריו שיובאו להלן: "וכן בבן כוזיבא שהי' אז הדור מלא תורה וקדושה עד להפליא' [ההדגשה שלי], ונענשו בהרג רב ר"ל יותר ממה שהי' בשעת החורבן". כלומר הבעיה הגדולה לא הייתה בריחוק מהתורה, אלא בעצם מעשה המרידה. בגישה זו הפך הרבי מסטמר למתנגד חריף, כיוון שישנם רבים מהציבור החרדי המתנגדים לציונות ולמדינה אך ורק משום שראשיה חילוניים וכדומה, אך לא בגלל עצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית.

[61] ויואל משה, מאמר על שלש שבועות, ברוקלין תש"ך, בהקדמה.

[62] שיר השירים ב, ז.

[63] "ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". בבלי, כתובות קיא, א.

[64] "רַבִּי אוֹנְיָא אָמַר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת הִשְׁבִּיעָן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת שֶׁדָּחֲקוּ עַל הַקֵּץ וְנִכְשְׁלוּ, וְאֵלּוּ הֵן: אֶחָד בִּימֵי עַמְרָם, וְאֶחָד בִּימֵי דֵּינַיי, וְאֶחָד בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵבָא, וְאֶחָד בִּימֵי שׁוּתֶלַח בֶּן אֶפְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, ט): בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת. ...וְהֵן הָיוּ מְחַשְּׁבִין בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְגַּזְּרָה גְּזֵרָה כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק הִתְחִיל, מֶה עָשׂוּ? נִתְקַבְּצוּ וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה וְנָפְלוּ מֵהֶן חֲלָלִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מָה, שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ בַּה' וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַקֵּץ וְעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה. אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ... מַהוּ עַד שֶׁתֶּחְפָּץ? עַד שֶׁתֶּחְפָּץ מַלְכוּת שֶׁל מַעֲלָן, לִכְשֶׁתַּחְפֹּץ מִדַּת הַדִּין מֵאֵלֶיהָ, אֲנִי הוּא מְבִיאָהּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת וְלֹא אֶתְעַכֵּב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". מדרש שה"ש רבה פרשה ב פס' ז'.וגשל ירושלים תשס"ו, עמ' ע"ט. נושא 'שלושת השבועות' הוא סוגיה בפני עצמה ואין כאן המקום להכנס לעובי העניין וראה בחוברת של הרב שלמה אבינר בירורים בענין 'שלא יעלו כחומה, 'על היחס שבין השבועה שלא לעלות כחומה ובין מעשינו לתקומת ארצנו ועמנו במפלאות ה' אלוקים' – 13 תשובות. [תדפיס מתוך נעם כרך כ', ירושלים תש"מ ] .

[65] "אחד מתחומי הפעילות המרכזיים של הרבי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה מניעת עלייתם אליה של יהודים מרחבי העולם. בסוברו כי המדינה הציונית כופה חילוניות על הבאים בשעריה, ראה הרבי בעלייה לארץ בסיוע המדינה סכנה רוחנית לכל יהודי. כך, בעוד מדינת ישראל משתדלת באופנים רבים לקבץ אליה את הנידחים מן התפוצות השונות, עמד הרבי ערני ודרוך על משמרתו ועשה כל שביכולתו על מנת לגרום להם שלא יצטרפו אליה". ר' קדוש (לעיל, הערה 59), "עיסוקו של הרבי בניתוב הגירה יהודית לארצות אחרות", עמ' 34.

[66] המשך הדברים שם.

[67] הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר"ך, בוברויסק – תש"ב, פינסק [1860–1942]), היה רב, בנקאי וחוקר, מחבר הספר "תורה תמימה".

[68] במדבר כד, יז.

[69] טענה שטען גם קודמו, ר' יצחק אייזיק הלוי.

[70] הרב ב' הלוי אפשטיין, תורה תמימה, ספר במדבר, וילנא תרס"ד, פרק כד הע' כד. ההדגשה שלי.

[71] בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כשהתפרסמה האפשרות לקניית ארץ ישראל מידי הסולטאן הטורקי, התנגד אפשטיין נמרצות לרעיון זה בטענה שעדיין לא הגיעה עת הגאולה. רק בשנים מאוחרות יותר התקרב לרעיון יישוב ארץ ישראל, תרם לקרנות הלאומיות, ועם ייסוד תנועת "המזרחי" הצטרף לשורותיה. ויקיפדיה, בערך עליו.

[72] תרפ"ג–תשע"א. רב בארצות הברית, אב"ד "קהילת אונגוואר" וראש ישיבת בית שערים בברוקלין, ולאחר מכן בישראל.

[73] הרב מ' קליין, שו"ת משנה הלכות, ברוקלין תשס"ט, חלק יז סימן רנה, עמ' תעא. ההדגשות שלי.

[74] כמו כן: "וכן הוא בכל המדרשים [...] שפירשו שבועות אלו על בני אפרים ובן כוזיבא ואחרים שעשו פעולות ליקח לעצמם גאולה וממשלה טרם הזמן הראוי ונכשלו עי"ז ר"ל בפורעניות קשה ומרה עד מאד". ויואל משה, שם, סי' כד.

[75] ראי"ה קוק, "מכתב לבני עקיבא", מאמרי הראי"ה, ירושלים תשד"מ, עמ' 220 [זרעים א(א) תרצ"ז]. ההדגשות שלי.

[76] "כי לא שלילה יולידו כוחות המתנגדים בהפגשם, כי אם 'כח חיובי מחודש'". ראי"ה קוק, "מעט צרי", אדר היקר, ירושלים תשכ"ז, עמ' יג.

[77] המשך דברי הרמב"ם בהלכות מלכים יא, ד: "וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וְאִם לֹא הִצְלִיחַ עַד כֹּה, אוֹ נֶהְרַג – בַּיָּדוּעַ שְׁאֵינוּ זֶה שֶׁהִבְטִיחָה עָלָיו תּוֹרָה, וַהֲרֵי הוּא כְּכָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִיד הַשְּׁלֵמִים הַכְּשֵׁרִים שֶׁמֵּתוּ. וְלֹא הִעְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלָא לְנַסּוֹת בּוֹ רַבִּים, שנאמר 'וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד' [דניאל יא, לה]". כלומר הרמב"ם מרכך מאוד את היחס לניסיונות להעמדת המשיח שלא עלו יפה, ורואה בכך חלק מהבירורים והניסיונות שהם חלק מהציפייה עד לגאולה השלמה.

[78] שם. ההדגשות שלי. את ההסבר לכך ניתן למצוא במקורות אחרים שבהם הראי"ה רואה באור חיובי את ה"פריצים" עם כל עניינם השלילי:

"...וזהו יסוד התשובה שאורו יגלה בעקבתא דמשיחא, ויכלול בקרבו את כל ארחות התשובה הקטנים ממנו שכולם בו כלולים. באורו הגדול בראשית התפרצו נראה הוא כאילו דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, אבל הכישלון לא בא כ"א ע"י האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו. והאור הגדול פועל הלאה את פעולתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות. 'גדור פרצי בכן פרצי ומחדק לקוט שושן'". הראי"ה קוק, אורות התשובה, פרק ד סעיף ח, ירושלים תשמ"ה, עמ' טז. כלומר הראי"ה רואה בפריצים אלה, שייתכן אף שיהיו רשעים, אנשים שפורצים אור קטן ומסייעים לגלות אור גדול.

[79] בדומה לפירושו של ר' צדוק הכהן: "והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מט, ב) 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא', שאז הוא העת לזה [...] ולכך אמר להם משה [למעפילים] 'והיא לא תצלח', נראה שעצה היא אלא שלא תצלח, ודייק: 'והיא', שבכל מקום דרשו רז"ל: 'היא' ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא". צדקת הצדיק, לובלין תרע"ג, סע' מו, עמ' 18.

[80] ראי"ה קוק, עין איה, שבת, ירושלים תש"ס, פרק יא אות ו, עמ' 238. ההדגשות שלי.

[81] "...כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה", ראי"ה קוק, עין איה, ברכות (לעיל, הערה 49), פרק ז אות לא. המקור הובא לעיל בשלמותו בהערה 49. מדהים לגלות שהביטוי "נגדעה קרן ישראל" מופיע באופן כמעט זהה בדברי האדמו"ר מסטמר שהובאו לעיל: "שאז נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבוא בן דוד". יש כאן תמימות דעים בין הראי"ה לאדמו"ר מסטמר ביחס לעיתוי ולתוצאות המרד, ועם זאת המסקנה הפוכה.

[82] מדרש איכה רבה ותלמוד ירושלמי (לעיל, הערה 8).

[83] הראי"ה קוק, קבצים מכתב יד קדשו, חלק ב, ירושלים, תשס"ו-תשס"ח, עמ' יח סע' טז.

[84] האם מההדגשה של הראי"ה ש"רוח חכמים לא היתה נוחה מזה בזמן בית שני" ניתן לדייק שדווקא בזמן בית שני, תקופה של ירידה רוחנית בתחילת הגלות, לא תמכו בכך חכמים, אך כיום בדור של גאולה יש מקום לאמירה כזו? וראה בעין איה על הצורך בבית שני לחזק דברים ברורים, כמו האמירה מן העולם ועד העולם, כדי שלא יטעו לחשוב שיש רק עולם הזה ואין עולם הבא – טעות שעלולה לקרות לדברי הראי"ה דווקא בנפילה הרוחנית של זמן בית שני: "תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, מן העולם ועד העולם". הראי"ה קוק, עין איה, ברכות (לעיל, הערה 49), חלק ב אות ער, עמ' 255.

[85] דרשות הר"ן לרבנו נסים בן ראובן גירונדי, שנים עשר דרושים לרבינו ניסים זצ"ל, ורשה 1875, תחילת דרוש עשירי, עמ' 67. וראה בספר עין איה: "והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מהנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ 'ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי'". שם, חלק א, פרק ראשון סעיף קמג.

[86] "אמרתי לו: אני מזרז ללכת לראות את המצעד! מה לא טוב לך במצעד? מפני שהוא מיליטריזם ו'כוחי ועוצם ידי'?! יש להבין את העניין של 'כוחי ועוצם ידי'. כשזוכרים שד' אלוקינו הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, חשוב לדעת שיש לנו 'כוחי ועוצם ידי'". שיחות הרצי"ה, מועדים, יום העצמאות שיחה ה', ירושלים תשס"ז, עמ' 153.

[87] הרב א' רמר, גדול שימושה, ירושלים תשנ"ד.

[88] ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קבצים מכתב יד קדשו, ירושלים תשנ"ט, חלק ה, רלח, וכן באורות האמונה, ירושלים 1998, עמ' 36. ההדגשות שלי.

[89] ראי"ה קוק, שמונה קבצים, שם, חלק ח, קנז. ההדגשות שלי.

[90] "וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה בֶּן כּוֹזִיבָא? הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרָא בְּאֶחָד מֵאַרְכּוּבוֹתָיו וְזוֹרְקָן וְהוֹרֵג מֵהֶן כַּמָּה נְפָשׁוֹת, וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כָּךְ" [דין הוא מלכא משיחא. ד"ו]. מדרש איכה רבה (לעיל, הערה 8).

[91] אגרת רב שרירא גאון, ירושלים תשל"ב, דפים א–ז, וכן: נ"ד רבינוביץ', אגרת רב שרירא גאון – מתורגם ללשון הקודש, ירושלים תשנ"א, עמ' 1–14, סעיף י. ההדגשות שלי. יש לציין כי גרסה זו הינה לפי "נוסח ספרדי"; עמדתו של לוין בהקדמתו למהדורתו היא: "שהנוסח הספרדי הוא העיקרי" (ירושלים, עמ' XLVII), וראה מה שערער בזה י"נ אפשטיין (בתוך: רבינוביץ', שם, עמ' 2–3). {גם בעבודה המקורית המפשט חסר. נוכל לתקן כך? נראה לי שהשוואת הנוסחים אינה חיונית כאן.}

[92] ראה פולמוס גדול ומרתק בפורום אוצר החכמה: "ל"ג בעומר ובר כוכבא, אגדה ציונית?", http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=13313.

[93] שיחות הרב צבי יהודה שם, עמ' 236. ההדגשות שלי.

[94] שם, עמ' 244. ההדגשות שלי.

[95] א' רייכנר, "דברים שלא הרשיתי לעצמי לומר", אתר כיפה, נדלה בתאריך 1.1.2014. ההדגשות שלי.

http://www.kipa.co.il/jew/10/45762.html.

[96] "ראוי לציין כי בדברי הרב צבי יהודה הכהן קוק (מתוך התורה הגואלת, חלק א, ירושלים תשמ"ג, עמ' רט; שם חלק ג, ירושלים תשמ"ז, עמ' רמח; שיחות הרב צבי יהודה, מועדים חלק ב, ירושלים תשס"ז) 'השיטה החדשה' אינה מוזכרת (אע"פ שרבים טענו באזני כי כך נכתב בשיחותיו). בשיחותיו לל"ג בעומר מוזכר אמנם כי תלמידי ר"ע היו גם ת"ח וגם לוחמים, אולם לא נזכר כי אלו הם 24 אלף התלמידים שמתו. ייתכן כי אזכורם בשיחות לל"ג בעומר היה בשל רשב"י שהתנגד בחריפות לרומאים והיה מתלמידיו החדשים של ר"ע". ש"א ישמח, "האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא?", אסיף ד (תשע"ז), עמ' 61–86.

[97] שם: "עיון בפתגמו של הרב קוק לחודש אייר תרע"ד (לוח 'ארץ הצבי'; 'באר מגד ירחים' לרב עוזי קלכהיים, בית אל תשנ"ה, עמ' פו) מעלה כי הסכים ככל הנראה עם 'השיטה החדשה': 'הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י' [...] מסתבר מאוד כי כוונת הרב קוק היא שתלמידי רבי עקיבא מתו בחודש אייר מתוך גבורת הקרב כנגד השלטון הרומאי".

[98] "אמנם לאחרונה היה מי שחשב להסתפק בתפישת הרב קוק בנושא הקשר בין תלמידי ר"ע לבין המרד, אך בנוסף למקורות המפורשים, הדברים מבוססים ביותר ואף היו מרגלא בפומיה אצל בנו יחידו וממשיך דרכו הנאמן ביותר, הרצי"ה [ראו בתקליטור החיפוש של ידידי הר"ד גולדשטיין, שמופיע פעילות תלמידי ר"ע והריגתם במרד בשיחות ובשיעורי הרב צבי יהודה פעמים רבות, למשל: בשיחות הרצי"ה על התורה, סדרה ג – תשכ"ז, תשכ"ח, תשל"ד, תשל"ה; שם, מצורע, סדרה ב – תשל"ו; שיחת רבינו, ל"ג בעומר (מרד בר כוכבא), תשכ"ו; מתוך התורה הגואלת ב, מוצש"ק פרשת עקב – כ"ג מנ"א התשל"ז; שם, מתוך פרקי אבות, א, יב; שם ד, עמ' קכז], שתלמידי ר' עקיבא היו פעילים ביותר ואף נהרגו במרד זה". א"י שבט, "הזיקה המיוחדת של הרב קוק לר' עקיבא, תלמידיו ומרד בר כוכבא", הראי"ה בפרשה, עלון שבת בהוצאת בית הרב קוק, ערב ל"ג בעומר פ' אמור (תשע"ז).

[99] לכאורה המילה "בשעתו" באה לתרץ שאכן המרד נכשל מפני שזה היה "בשעתו" – בזמן שעוד לא היה בשל לכך.

[100] הדברים מזכירים את דברי סדר הדורות: "עבדון בן הלל הפרעתוני [...] והוא מאפרים [...] והוא מגלגול דנון מבני בניו של אפרים שהוציא ר' אלף שטעו בקץ ונתגלגל אח"כ בבן כוזיבא, ועל שלא השלים תיקונו נקרא בשם כוזיבא, כי הרבה סברו שהוא משיח ונהרג גם הוא, ותיקונו יהיה משיח בן אפרים...". ר"י היילפרין, סדר הדורות, ורשה תרל"ז, שנת ב"א תת"ג, עמ' נ. וראה במאמרו של הרב ארי שבט, "על שבט אפרים האפרתיים משיח בן יוסף וכינויים בתנ"ך", צוהר כז (כסלו תשס"ז), עמ' 31–42. שם הוא מפרט על היחס החיובי לדוחקי הקץ לדורותיהם.

[101] הרב יוסף קלנר בהתייחסות אישית למאמרו של ישמח.